סיפורה של פרטיזנית בחטיבת "וורושילוב"
רחל בוגן (1914- 1998) נולדה בעיר וילנה. היא נישאה לאלכסנדר (שוּרָה) בוגן, ולמדה בפקולטה למדעים מדויקים באוניברסיטת וילנה. בשנים 1943-1941 שהתה בגטו וילנה, ולאחר מכן הצטרפה לשורות הפרטיזנים. בוגן השתייכה ליחידה היהודית "נקמה" במסגרת החטיבה על שם וורושילוב, שפעלה ביערות נארוץ' בבֶּלָרוּס.
 |
| רחל בוגן מתוך אתר "בית לוחמי הגטאות" |
בעקבות החלטת הגרמנים, רוכזו יהודי שוויינצ'יאן בגטו וילנה, וכך גם כל יהודי העיירות בסביבה. יהודים שנרשמו לגטו קובנה הופנו, עם הגיעם לווילנה, ישירות לפונאר, ושם נרצחו.
בהיותנו בגטו וילנה יצר בעלי קשר עם חברי המחתרת משוויינצ'יאן וצורף לקבוצת צעירים. זאת במטרה להגיע ליערות נארוץ' ולהצטרף ליחידה היהודית "נקמה". בעלי הציע לי להצטרף אליו. הייתי במבוכה והרגשתי חסרת אונים; לא יכולתי לעזוב את הוריי הזקנים לאבדון המוחלט. נאלצתי לסרב להצעתו והחלטתי להישאר עם הוריי ולחלוק אִתם את גורלם. סיטואציות טרגיות כאלה היו חלק מהמציאות הקשה שחוו מאות משפחות בגטו: זוהי החלטה קשה מנשוא לעזוב אישה, ילדים והורים ולעזוב את הגטו בכלל; זוהי הכרעה מצפונית וגורלית, שמחירה יקר - הרצון לעזוב ליער ולהילחם בצורר הנאצי כנגד האחריות למשפחה.
הפּרֵדה מבעלי הייתה קשה. הייתי שסועה. הלב הָלַם בחוזקה. הרגשתי מאובנת ולא הצלחתי להוציא הגה מפי. למרות זאת לא בכיתי. אמרתי לאלכסנדר "שמור על עצמך" ונפרדתי ממנו לשלום. נשארתי לבד עם ההורים, כשברקע האקציות של הגרמנים - הוצאת תושבי הגטו למחנות הריכוז. גם אותי גררו ליוּדֶנרַאט, כדי להוסיף את שמי לרשימת המועמדים למחנה ריכוז. כשנשאלתי על בעלי עניתי: "הוא פרטיזן ומזמן עזב את הגטו". אחרי ששמעו את תשובתי, נרתעו אנשי היודנראט ושחררו אותי. אני סבורה שהם עשו זאת מתוך חשש שאי-פעם הם יגיעו ליערות ויואשמו בפגיעה באשת פרטיזן.
אבי לא היה בר מזל כמוני. הוא נשלח למחנות הריכוז בקלוגה, ושם מצא את מותו.
אני ואמי שרה נותרנו לבדנו בגטו בניסיון נואש לשרוד. בכל פעם שהגיעו שמועות על אקציות חדשות, היהודים חיפשו מחסה ב"מלונות". גם אני נלקחתי, ביחד עם אמי, למלונה כזו - למרתף-מחבוא. שם פגשנו המונים מתושבי הגטו - גברים, נשים, זקנים וטף. המחנק היה בלתי נסבל. כשהנר היחידי שבער כבה, תינוקת אחת נבהלה והתחילה לבכות ולהתייפח. אמה חיבקה אותה, נישקה והרגיעה אותה. כך חיינו יום אחר יום, ללא תקווה ובפחד מפני הבאות. לא האמנתי ששורה שלי, בעלי, יחזור, והשלמתי עם גורלנו.
והנה יום בהיר אחד, בתחילת ספטמבר, שבועיים לאחר רדתנו למחתרת, הודיעו לי ממַטֶה הפ.פ.או (מחתרת הפרטיזנים בגטו) שבעלי הגיע מהיער. הפגישה בינינו הייתה מרגשת - פגישה בדרך לגיא ההריגה. החלטנו שאתלווה אליו ביער, והצטרפתי לקבוצה שהוא הוביל לשם.
את אמי הציל הפולני רודוביץ'. הוא הסכים, בתיאום עם בעלי, להובילה בעגלת הזבל שלו כשהיא לבושה כאיכרה מקומית. פגשנו את השניים בכפר המרוחק כשלושים ק"מ מווילנה. אמי הצטרפה אליי, ושתינו התחלנו את המסע אל היער יחד עם קבוצת הלוחמים בפיקודו של בעלי. הדרך הייתה ארוכה ומלאת סכנות והרפתקאות, אבל עמדנו בה.
חָבַרנו ליחידה היהודית "נקמה" והשתתפתי במבצעים לצדו של בעלי, הן ב"נקמה" והן ביחידה למבצעים מיוחדים בפיקודו. לעתים הייתי צריכה להישאר עם אמי, ואז חיכיתי בקוצר רוח לשובו של בעלי מן המבצע.
באחת הפעמים, מפקד היחידה ולודקה סאולביץ' עשה מעשה אכזרי ובלתי אנושי:
שוּרָה בעלי נעדר אז מהמקום, לאחר שקיבל פקודה ממטה החטיבה לצאת עם קבוצת פרטיזנים כדי להחרים מהאיכרים סוסים לשם ארגון יחידות סיירים רוכבים. בינתיים שמו הגרמנים מצור על היער. הם החלו לסרוק את האזור, תוך כדי הפעלת ארטילריה, מטוסים וחיל רגלים בליווי כלבים. הם שרפו את בסיסי הפרטיזנים וזרעו פחד ורצח בכל מקום ופינה ביער. הפרטיזנים התחלקו לקבוצות קטנות והצליחו לחמוק מהמצור, כשהם סובלים מאבֵדות מעטות. היהודים, שחיו במחפורות משפחתיות, נמלטו מהיער ומצאו מקלט בביצות נייבר. גם אני הצטרפתי לקבוצת יהודים כזו, וכך הגעתי, תוך סכנת חיים, אל הביצות.
עם תחילת המצור נצטוו היהודים להתייצב לפני מטה החטיבה. אחד-אחד הם נקראו פנימה וולודקה סאולביץ' הודיע להם ש"נקמה" זקוקה לתוספת נשק, בעיקר בגלל מצוד הגרמנים הממשמש ובא. כדי לרכוש נשק הוא זקוק, לדבריו, למזומנים - זהב, שעונים וחפצי ערך אחרים. כל יהודי שנכנס לבקתה עבר חיפוש מדוקדק בכיסיו ושדדו ממנו את מעיל העור שלו ואת מגפיו. החיפושים נערכו כל שעות הבוקר. לאחר הבדיקה היה על הנבדק לצאת מהבקתה ולהצטרף לקבוצה שעמדה בצד. לא הייתה כל אפשרות לבוא במגע עם העומדים בתור ומחכים לקריאה להיכנס פנימה. אנשים שחיכו בחוץ תהו מה פשר הדבר, שבדיקה זו חלה על הפרטיזנים היהודים בלבד. ה"מבצע" גרם לתחושה קשה אצל היהודים, והאווירה הייתה טעונה חומר נפץ.
יומיים לפני המצור ילדה טוסיה, אשתו של ולודקה, בן. ולודקה שלח שתי קבוצות מזוינות בכיוון נייבר לסייר בסביבה, ובראש קבוצה מזוינת של טובי הלוחמים יצא לדרך, עזב את בסיס "קומסומולסקי" ועבר לבסיס "צ'אפאייב". קודם לכן חילק את הפרטיזנים לכמה קבוצות. הוא פקד על גרוינימן לפנות את הפצועים לביצות נייבר וכן את הרופא והחובשים. שאר הפרטיזנים נשארו בלא נשק ובלא הגנה כלשהי. קבוצות קטנות מהם פנו לביצות נייבר.
 |
| קבוצת פרטיזנים יהודייםמתוך jewishpartisans.org |
לאחר הליכה של כמה שעות בלילה, על פני הקורות, הגענו לאי יבש ושכבנו לנוח בבקתה שהכינו האיכרים כמחסן לקש. היינו רעבים ותשושים. מצאנו בביצות שק קמח, סילקנו את השכבה הקשה והכנו תבשיל, מעין מרק מקמח ומים.
בהמשך הדרך חליתי בדיזנטֶריה. הייתי חלשה ולא יכולתי ללכת עוד. אצל חלק מהחברים בקבוצה הופיעו פוּרוּנקֶלים (פצעים מזוהמים) על הגוף ואחרים חלו במחלות שונות. בין האנשים היו גרברוביץ' ואשתו. היא חלתה בטיפוס וחומה עלה לארבעים מעלות. כדי לא לעצור את הקבוצה, שני בחורים החזיקו אותה מתחת לבתי השחי, והיא צעדה עם כולם. כעבור ימים אחדים היא התאוששה וחזרה לאיתנה.
לאט לאט נפסקו היריות וההתפוצצויות. מישהו מהחברים יצא לסייר בסביבה, וחזר ובפיו הידיעה שהמצור נגמר. בעלי חזר לבסיס "קומסומולסקי" ושלח פרטיזן מזוין בעגלה להביאנו לשם. הועליתי על העגלה עם נשים אחדות שלא היו מסוגלות לצעוד וחזרנו לבסיס. שם חיכתה לי הפתעה. מפיו של שליח המטה נודע לי כי בעלי ירה בוולודקה, פצע אותו קשה ונעצר. הייתי חסרת אונים ולא ידעתי לאן לפנות. שכבתי בבקתה ולא עצמתי עין. פתאום, באמצע הלילה, הופיע בעלי בלא נשק, שבור ברוחו, וסיפר לי מה עבר עליו: לאחר המקרה עם ולודקה הוא סולק מהיחידה, ונשקו נלקח ממנו.
עם תום המלחמה עברנו לווילנה ופנינו לאוניברסיטה כדי להשלים את הלימודים האקדמיים. בשנת 1951 עלינו ארצה והשתקענו בתל אביב.
מקור:
· בוגן, אלכסנדר ואחרים. פרטיזנים מספרים: אנטולוגיה. משרד הביטחון, ההוצאה לאור, תל אביב, 2007 (הדפסה שנייה).
האקדח שיָרָה - משמעת ביער
ליהודים ביערות נשקפה סכנה לא רק מצד הגרמנים אלא גם מצד פרטיזנים רוסים, פולנים ואחרים. אלכסנדר בוגן היה מפקד פרטיזנים ביערות נארוץ', כאשר נגזר עליו להתייצב מול כיתת יורים בשל סיוע לחברו היהודי. סוף התקרית היה מפתיע.
 |
| אלכסנדר בוגןמתוך אתר הפרטיזנים, בית לוחמי הגטאות |
לאחר המצור הגרמני על יערות נארוץ' בשנת 1943, פשטה שמועה כי ולודקה סאולביץ', מפקד פלוגת הפרטיזנים "קלינין", מסרב לקבל לשורות הפלוגה פרטיזנים יהודים בלתי חמושים. ולודקה היה פורק עול מטבעו, גס רוח וחוליגן אנטישמי, אך לוחם טוב ונועז.
ליטמן מורבצ'יק (מור) ניגש אליי וביקש לדעת אם אקדח התוּפִּי שברשותו יַקנה לו את הזכות להצטרף לגדוד הפרטיזנים ואם אוכל להתערב אצל ולודקה למענו. הכרתי את מורבצ'יק לפני המלחמה באוניברסיטה בווילנה. כשחזרתי מהיער לגטו, כדי להוציא ממנו צעירים ולצרפם לשורות הפרטיזנים, הוא הצטרף לקבוצתי.
לקחתי את האקדח מידיו של מורבצ'יק וניגשתי אל ולודקה. המפקד נטל את הנשק בידו, בדק אותו, אמר "טוב, נראֶה" והחל להתרחק. הרגשתי איך הקרקע נשמטת מתחת לרגליי, הכול החל להסתחרר מולי. החלטתי שיש להחזיר את האקדח לבעליו. זינקתי על ולודקה ותפסתי בכל כוחי את ידו האוחזת באקדח. ולודקה הסמיק מזעם ועיניו רשפו אש. לא הרפיתי מידו ואף לפתתי אותה ביתר שאת. פתאום נשמעה ירייה, והוא השתטח מלוא קומתו ארצה. ארבעה פרטיזנים חמושים רצו אליי, לקחו ממני את נשקי והוציאו מתיק הצד שלי את מחברת הרישומים. הם לגלגו על האיורים, ואחד מהם הטיח בפניי: "מרגל, רוצח, הרגת את המפקד".
אט אט חזרה אליי הכרתי. ראיתי כיצד משכיבים את ולודקה הפצוע על העגלה, כשלצִדו אשתו טוסיה, אוחזת בידו. הרופאה שהוזעקה למקום, נעמי גורדון, חבשה את פצעיו. זינקתי אליו וצעקתי בשארית כוחותיי: "ולודקה, אם צדקת, צַוֵוה לירות בי באותו אקדח עצמו!" הפצוע לא ענה. הוא ניסה לומר משהו, אך לא הצליח. רחשי זעם עלו משורות הפרטיזנים הרוסיים: "הנה הוא, הרוצח של מפקדנו". מתח של לפני סערה עמד באוויר, וכל מי שאחז נשק לפת אותו בחוזקה.
בינתיים הרחיקו אותי מעגלת הפצוע והוליכו אותי לעבי היער. אדישות מוזרה ירדה עליי, למרות שבכל מקרה אוצב מול כיתת יורים מיד או בעוד כמה שעות. על אף הסוף הטרגי אליו אני הולך, חשתי סיפוק שהשבתי כגמולו לפורק עול אנטישמי ונבזה כוולודקה.
ראש המטה לא רצה לקחת אחריות והחליט להמתין לאישור מהחטיבה על הוצאתי להורג. הנה כבר חזר השליח ששיגר מטה החטיבה. השמירה סביבי הוגברה, ודימיתי שאני שומע כבר את דריכת הנשק. כאשר הגיע השליח אל ולודקה הפצוע עם האישור להוציאני להורג, הוא הרים את ידיו בשארית כוחותיו וצעק: "אסתבֱ! ("עזוב" ברוסית), הוא יישאר בחיים - זאת פקודה".
באותו רגע נזכרתי. ולודקה השיכור, המנוּול שונא היהודים, אמר לי פעם: "אלכסנדר, אל תגלה לאיש שאתה יהודי. למה לך להסתבך בצרות? הנה, ראֵה אותי, גם סבתי הייתה יהודייה, ואיש אינו יודע על כך".
מבוסס על ראיון עם אלכסנדר בוגן ועיבוד מתוך פרטיזנים מספרים, אנטולוגיה בעריכת אלכסנדר בוגן, אברהם ביבר וקופל קולפניצקי, תל אביב, הוצאת משרד הביטחון, 2006.
אספקת מזון לגדודֵי הפרטיזנים
בסיפור הבא מתואר הסיכון הרב שהיה כרוך בתחזוקת המחנה ביער, שהיה רב יותר מהסיכון שבפעולות הצבאיות נגד הגרמנים. המסַפֵּר הוא יוסף חרמץ, בן וילנה, שהיה מפקד מחלקת פרטיזנים ביערות רודניקי בליטא.
 |
| יוסף חרמץ מבקר בבונקר |
כפרטיזנים החיים ביערות ניצבו בפנינו שני אתגרים: האחד, לתקוף את הגרמנים היכן שלא יהיו: בבסיסיהם, במוצבים, בעמדות שונות, בדרכים ועוד. האתגר השני, קשה לא פחות, היה לדאוג באופן סדיר לאספקה עבור הלוחמים. דבר זה היה כרוך במשלחות לוחמים שיצאו בקביעות אל כפרֵי האזור להשיג אוכל. הייתה זו משימה מסוכנת שאי אפשר היה להימנע ממנה, ושעם הזמן הפכה לקשה יותר ויותר.
בשבועות הראשונים ביערות לא היה לנו מושג איך להאכיל את עצמנו. היינו מערבבים את הקמח שהשגנו מהכפרים הסמוכים עם קצת מים ויוצרים ממנו מאכל בּצֵקי חסר טעם, שקשה היה לקרוא לו אוכל. ה"תיבול" היחיד שלו היה הטעם השרוף שמקורו בגִצים מהמדורה עליה "נאפה". זה מה שאכלנו שלוש פעמים ביום! כשהשגנו משהו מוצק יותר לאכול, לא היה אכפת לנו אם לא היו לנו צלחות וסכו"ם, אבל כשהיה מרק נאלצנו לאלתר כלים מקופסאות אלומיניום. לאלו שאכלו לאט - אם מתוך הרגל ואם מתוך הרצון להאריך את משך הארוחה - הוגש האוכל אחרון. זאת כדי שהאוכלים מהר יוכלו להשביע את רעבונם, ואם יהיה להם מזל - יוכלו לזכות בתוספת.
המתקפות נגד הגרמנים, שכללו פיצוץ רכבות, קווי טלגרף ומסילות רכבת, כמו גם שרֵפת גשרים (למעשה כל מה שחיבל בלחימה הנאצית), התבצעו בדרך כלל בלילה. פעילות זו הייתה מתוכננת בקפידה, ותמיד אפשר היה לשנותה, לדחות אותה או אפילו לסגת ממנה במקרה הצורך. לעומת זאת, להיכנס לכפר סמוך כדי להשיג אוכל, היה עניין אחר לגמרי. נהגנו כמו שודדים, שהרי היינו גוזלים מהאיכרים את מזונם ומפֵרים את שלוות חייהם. בהתחלה היה מדובר בשק קמח בודד, ובהמשך בחזיר, פרה או סוס, שהיינו מקבלים ללא בעיות מיוחדות.
די מהר נזקקנו לעוד שק של חיטה ולעוד פרה או סוס, מה גם שאוכלוסיית יושבי היערות הלכה וגדלה. עוד ועוד אנשים ברחו מהגטאות ליערות, ובנוסף חיילים מהצבא האדום שברחו מהשבי, התחננו להצטרף לפרטיזנים. שבוי רוסי נחשב בעיניי השלטונות הסובייטיים כבוגד, מפני שנכשל בתפקידו. לפיכך, שבויים שברחו מהשבי הגרמני חשבו שעל ידי הצטרפותם מחדש ללחימה נגד הנאצים - יימחל להם על נפילתם בשבי.
כתוצאה מה"פלישה" מהיערות לכפרים הסמוכים, הלך ואזל האוכל בקצב מהיר. הכפריים אִתם ניסו הפרטיזנים להתיידד, הפכו בהדרגה לאויבים. ניסינו להסביר להם את צרכינו והשתדלנו לא לקחת יותר מִדי מהמאגרים ומהתבואות שלהם, אך נזקקנו ליותר ויותר.
מה שהתחיל בלקחת מהכפר רק פרה אחת, הסתיים בלהשאיר בכפר רק פרה אחת. היינו מגיעים לכפר ומעמיסים עגלות שהיו רתומות לסוסים (שגם אותם לקחנו מהם). כדי לא לגזול מהכפריים את כל סוסיהם ועגלותיהם, היינו לפעמים לוקחים אִתנו איכר אחד או שניים כדי שיעזרו לנו עם האספקה ואז הם יכלו לחזור לבתיהם.
בסופו של דבר, במהלך פעולות ה"זגטובקה" ("אספקה" ברוסית) סבלנו ממספר נפגעים לא פחות גבוה מזה שספגנו במבצעים השונים ובלחימה מול הגרמנים. המשימות המזוינות התרחשו רק בלילה, ואילו משימות האספקה נמשכו שעות רבות ולא אחת התארכו לשעות היום. הובלתן של מספר עגלות עמוסות אספקה, שנעות באיטיות בדרכים בוציות עד לבסיס, לקחה זמן רב והייתה כרוכה במעבר ליד כפריים. אלה מיהרו להודיע על כך לגרמנים, שהיו מציבים מארבים לשיירות האספקה. כאשר פעולה צבאית הסתיימה, אפשר היה לתכנן בסבלנות את הפעולה הבאה ולהמתין לשעת כושר לביצועה. אולם, להשיג אוכל היה צריך כל יום.
רובנו היינו עירוניים, כך שגם החיים בחיק הטבע היו זרים לנו וההסתגלות לכך לא הייתה קלה. הכנת האוכל, הדאגה לאספקה קבועה בתנאים שהלכו ונהיו קשים ואפילו הארוחות עצמן בהיעדר כלים מתאימים כמו צלחות וסכו"ם ראויים - היו משימה לא פשוטה.
מבוסס על ראיון עם יוסף חרמץ ותרגום ועיבוד מתוך:
· Harmatz, Joseph. From the Wings: A Long Journy 1940.-1960. Sussex
הפלוגה הפרטיזנית היהודית בויניצה
מחוז ויניצה בדרום ברית המועצות, שבו פעלה הפלוגה היהודית נכבש בידי הגרמנים ביולי 1942. מגלי ההשמדה שעברו על המחוז בחודשים הראשונים של הכיבוש נותרה קבוצת יהודים שהפכה לפעילה בארגון לוחמה פרטיזנת בחבל ארץ זה.מאביב 1943 התארגנו שלושה גדודים, כ-500 לוחמים, שאוחדו לחטיבה השנייה על שם סטאלין. בתוך אחד הגדודים הייתה פלוגה יהודית. דוד בן לייב מודריק, יליד העיר אילינצי בשנת 1913, היה היוזם, המפקד ומארגן הפלוגה. זהו סיפורה המיוחד של הפלוגה.
 |
| העיר ויניצה שבאוקראינה בזמן הכיבוש הגרמנינלקחה מאתר "בית לוחמי הגטאות" |
מהשבי כחייל למחנה העבודה
כשפרצה המלחמה עם גרמניה גויס דוד מודריק לצבא הרוסי כחבלן בחיל ההנדסה בדרגת סגן משנה. במהלך הקרבות הוא נפל בשבי הגרמני. מודריק הצליח להימלט והגיע לגטו בעיירה אילינצי שבמחוז ויניצה. מאחר שעבד כמפעיל פטיש גדול בנפחייה, לא נרצח במהלך האקציות. יחד עם רעייתו הוא הועבר בסוף 1941 למחנה עבודה בסביבה. המקום לא היה מגודר, אך המשטרה האוקראינית והגרמנים ערכו מסדרים תכופים. המזון היה דל ומגֵפת הטיפוס השתוללה מדי פעם. עד שב-1942 נערכה האקציה הגדולה. נותרו רק בעלי המקצוע החיוניים ובתוכם דוד ואשתו. הזוג הרגיש שסוף ימי המחנה קרבים ובאים והם החליטו לברוח ליערות ולהילחם משם.
קבוצת ההתנגדות מנתה 18 צעירים ובהם גם ארבע נשים, ולהן ארגן דוד סכינים מן הנפחייה שבה עבד. הם סבבו ביערות, אך לא מצאו פרטיזנים, מכיוון שהם עדיין לא פעלו באותו הזמן. במהלך השוטטות ביער הם נתקלו בסיור פרטיזני של אחד הגדודים. לאחר שנחקרו באופן יסודי הסכימו להקצות לקבוצה היהודית מקום לבסיס לא רחוק מחניית הגדוד. הם אף קיבלו שני שקים של קמח ושק אחד של גריסים. נשק לא ניתן לקבוצה היהודית ונאמר להם שאם רצונם להילחם עליהם להשיג נשק בכוחות עצמם ביציאה לפעילות והשגתו בשדה הקרב. לעומת זאת מפקד הגדוד ציין לא אחת שהוא רואה בהצלחת יהודים את המשימה הקרבית העיקרית של יחידתו והוא אף סייע בכך.
היהודים מתחילים לפעול
דוד מודריק מונה למפקד הפלוגה והיא חולקה לארבע כיתות. המשימה הראשונה בפעילות הפרטיזנית היהודית הייתה, כמובן, להשיג נשק. היא בוצעה במהלך מארב לקבוצת חיילי עזר רוסיים של הצבא הגרמני. הם השתלטו עליהם ולקחו שלושה רובים, עגלה, סוסים ומגפיים. מכאן הם המשיכו לבית חרושת לסוכר, שם תקפו את השומרים, לקחו את נשקם ומוצרי מזון רבים. בהדרגה הם הצליחו להשיג עוד רובים, תתי מקלע וחוליות של פרטיזנים יהודיים החלו לצאת למשימות קרביות כמו פיצוץ מסילות רכבת. בראש הכוחות עמד מודריק שהכיר את מקצוע החבלה.
הפלוגה היהודית הייתה מורכבת מלוחמים ומאזרחים. היא מנתה כ-250 אנשים, 52 מהם קרביים והשאר זקנים, נשים וילדים – כשאר הקבוצות היהודיות שחיו ביערות. מי שלא נמנה עם הלוחמים עסק בעבודות משק שונות כמו: אפיית לחם, בישול, כביסה וטיפול בפצועים ובחולים. הקשישים שמרו על המחנה, הילדים טיפלו בסוסים, רעו את הפרות וביצעו שליחויות. האוכל הוכן במטבח משותף לכולם, לאחר שהמצרכים נלקחו מן הכפרים הסמוכים. המצב התברואתי היה רע ומכת כינים התפשטה. עם זאת, החשוב מכל היה היחס של הפרטיזנים האחרים באותו הגדוד אל היהודים – שנותר טוב.
חשוב לציין כי ייחודה של הפלוגה היהודית הוא בשמה, שאף הוכר במסמכים הרשמיים של הרוסים. בין הקבוצות שצורפו לפעולות הפרטיזניות היו יחידות פולניות וצ'כוסלובקיות שפעלו בשם מדינתם. היהודים הובדלו על ידי דתם בלבד.
הגדוד לאחר השחרור
בתחילת ינואר 1944 שוחרר האזור שבו פעלה החטיבה השנייה על שם סטאלין ואנשיה יצאו מן היערות. ב-28 בינואר פוזרה החטיבה כולה, כשממנה נותרו 257 יהודים. הצעירים גויסו לצבא וחלקם נהרגו או נפצעו. דוד מודריק נשלח לכהן כמנהל מחלקת הכספים של המחוז. הוא נשאר לחיות בעיר הולדתו, אילינצי, עד לפטירתו בשנת 1987. במהלך השנים עוטר באותות "הכוכב האדום", "מלחמת המולדת" ובמדליות רבות נוספות.
מקורות
רפל, יואל (עורך). שלושה מיליון, השואה בברית המועצות. קובץ "משואה" כ"ט, תל יצחק: משרד הביטחון, ההוצאה לאור, משואה, תשס"א.
המבצע הגדול
שלום יורן נולד בשנת 1924 בעיר רציונז (פולין). לאחר שנרצחה משפחתו יחד עם כל בני עיירתו, הצליח שלום להימלט עם אחיו אל היער ולהצטרף שם אל הפרטיזנים, ולצִדם נלחם עד לתום המלחמה. לאחר המלחמה עלה שלום לארץ ישראל ובשנת 1946 החל לרשום את זיכרונותיו מימי השואה. זהו סיפורו המדהים של נער שנאבק על מנת לשרוד, התבגר טרם זמנו ובנה את חייו כקצין בחיל האוויר שהוקם במדינה הצעירה.
 |
| שלום יורן,פרטיזןנלקחה מאתר בית לוחמי הגטאות |
ממחנה העבודה לגדוד הפרטיזנים
פולין נכבשה בידי גרמניה ושלום בן ה-14 ברח עם משפחתו אל העיר קוזניץ במחוז וילנה שהיה תחת כיבוש סובייטי. השקט היחסי שהיה ליהודים שרד עד לפלישה הגרמנית לברית המועצות. הוריו של שלום נרצחו יחד עם כל בני העיירה והוא הצליח לברוח יחד עם אחיו, מושיו, אל היער, שם הצטרפו לפרטיזנים.
יחד עם השניים הייתה עוד קבוצת גברים שהצטרפו אליהם לאחר שברחו ממחנה עבודה בסביבה וכולם יחד החלו לעבור ממפקד אחד למפקד אחר של יחידות הפרטיזנים ביערות בבקשה להצטרף אליהם. התשובה של כולם הייתה אחת – בלי נשק לא מצטרפים, מאיפה ישיגו חברי הקבוצה כלי נשק? עד שיום אחד הסכים מפקד "יחידת המחסל" לשלוח אותם למשימת ניסיון, משימה שאם הם יצליחו בה הוא יקבלם. מה שלא היה ידוע לקבוצה הוא שהמפקד בעצמו היה יהודי.
"המבצע הגדול"
המשימה הייתה להסתנן דרך בסיסי הגרמנים בעיר קיזניץ (העיר שבה נרצחו משפחתו ובני עירו של שלום), לנסר שם את עמודי הטלפון ולשרוף בית חרושת לקתות רובים מעץ. הם קיבלו מידע מודיעיני מאחד הכפריים על המיקום המדויק של המוצבים ועל סידורי השמירה. הובטח להם נשק ואכן, שלום ואחד החברים קיבלו רימון אחד ועוד חבר קיבל רובה. עם כמות כזאת של נשק ל-12 לוחמים לא מאומנים הוטלה עליהם המשימה לגבור על 250 שוטרים וחיילים גרמניים שהוצבו במפעל.
הם התחילו ללכת בלילה עד שנורו עליהם יריות. השתטחותם על הארץ במשך שעות הלילה הצילה אותם. עם זאת, החל ויכוח האם להמשיך במשימת ההתאבדות הזאת, שכן הסיכוי לצאת בחיים ולא ליפול בקרב או בשבי (שמשמעותו הייתה מוות) היה אפסי. שלום עם עוד ארבעה מתנדבים החליט להמשיך במשימה והנותרים קיבלו על עצמם לנסר את עמודי החשמל בכל מקרה.
החמישה נכנסו לבית החרושת, ראה אותם השומר ומיד החל בצעקות. יעקב, חברו של שלום הצליח להשתלט על השומר ובינתיים הציתו האחרים את בית החרושת. יריות רובים, אש מקלעים ופצצות תאורה התעופפו לכל עבר. הם הצליחו לברוח במהומה שהשתררה, חברו אל שאר הקבוצה ביער והסתתרו עד רדת החשכה ביום המחרת.
בלילה הבא ניגש אחד מהם לבית בכפר לבקש לחם. כשחזר הוא סיפר לחברים, כי הכפרי תיאר התקפה על קוזניץ על ידי מאות פרטיזנים. הגרמנים נלחמו מן הבונקרים והשומר בבית החרושת סיפר שהותקף בידי מספר גדול של פרטיזנים, וכי הוצמד אקדח לראשו ולא היה ברור מדוע לא נורה. איש לא ידע שאת הכדור היחיד באקדח שמר יעקב לעצמו.
לשלום הייתה זו נקודת מפנה במלחמה. לאחר שלוש שנים שבהן ברח והסתתר כדי לשרוד, הוא השיב מלחמה ותקף את האויב הגרמני. הייתה זו ראשית הנקמה שלו ברוצחי משפחתו.
לאחר המלחמה
שלום יורן נלחם עם הפרטיזנים עד לשחרור. בתום המלחמה עזבו שלום ואחיו את שטח ההשפעה הסובייטית; מושיו אחיו התיישב בפריז ושלום הצליח להגיע לארץ ישראל. התגייס לחיל האוויר, והגיע להיות קצין. בשנת 1955 הוא הצטרף לתעשייה האווירית הישראלית שהייתה בתחילת דרכה. המשיך בעבודה במפעל זה במשך עשרים ושתיים שנים. הוא כיהן כסמנכ"ל בכיר של התעשייה האווירית הישראלית ומנכ"ל של "בדק מטוסים".
ב- 1978 עבר עם משפחתו לארצות הברית. שלום נמנה על מייסדיו של מוזיאון השואה
קפיצה מהרכבת בדרך לאושוויץ
דן ערד נולד ב-1922 בקרקוב. בספטמבר 1943 גורש עם היהודים האחרונים מהגטו לאושוויץ. הוא נשלח פעמיים ל"בונה מונוביץ'" (אושוויץ 3). ב-18 בינואר 1945 יצא מ"בונה מונוביץ'" בצעדת המוות למחנה גלייויץ'. בדרך נמלט עם חבריו, וביחד הסתתרו בכפר קטן עד בוא הרוסים. לאחר המלחמה הצטרף לקבוצת "הנקם". זהו סיפור הימלטותו של דן מהרכבת לאושוויץ.
 |
| אם ושלושת ילדיה עולים במדרגותתחנת הרכבת בעת הגירוש מהגטו, קרקוב, פולין מקור: יד ושם |
מרגע העלייה לרכבת החל דן לתכנן את בריחתו, אך המכשולים נראו בלתי עבירים. ראשית, האפשרות היחידה לברוח הייתה דרך החלון, שהיה צר ובקושי התאים למעבר של אדם מבוגר. גובה החלון היה 1.80 מטר, כך שללא עזרת אנשים אי אפשר היה להגיע אליו. על מנת לצאת מהחלון היה צריך לשרבב תחילה את הרגליים ואחר כך להחליק עם שאר הגוף.
אך כיצד יוכל לשכנע את האנשים לעזור? חלקם היו עייפים וחסרי תקווה מכדי לחשוב על פעולה כלשהי, אחרים פחדו מתגובת הגרמנים. לאחר ויכוח אלים הצליח דן לגרום לכמה אנשים לסייע לו.
אך מה היה הסיכוי להישאר בחיים? על גג הקרון ממוקמים שומרים אוקראינים, החיילים הגרמנים מצוידים במכונות ירייה, זרקורים סורקים ללא הרף את הקרונות - כל אלה ממתינים לו גם אם יצליח לצאת מהחלון.
מכשול נוסף היו עמודי הטלגרף, שניצבו לאורך הפסים במרחק של 50 מטר זה מזה. הרכבת נסעה במהירות של כ-60 קמ"ש, וכל כמה שניות חלפה על פני עמוד טלגרף, כך שהתנגשות בעמוד הייתה כמעט בלתי נמנעת. פסי הרכבת ניצבו על תלולית בגובה 10 מטר.
האוכלוסייה באזור הייתה עוינת. אם במקרה תפסו יהודי נמלט, היו האיכרים שודדים והורגים אותו או מסגירים אותו לידי הגרמנים בעבור מזון או כסף.
ערד חיכה עד אחרי חצות, בתקווה שהאוקראינים השתויים יירדמו בזמן המשמרת. ברגע האמת אחז בו פחד. הוא היסס פעם נוספת אם לקפוץ מהרכבת או לא, ולבסוף החליט לבצע את תכניתו.
שני חברים הרימו אותו במאוזן ודחפו אותו דרך החלון החסום בגדר תיל. דן מצא את עצמו כשמחצית גופו תלויה באוויר. הוא החליק לאִטו החוצה ונתלה מחוץ לקרון. רוח קרה במהירות 70 קמ"ש טפחה על פניו. אחוז חרדה חיפש דן משען לרגליו. לפתע סנוורה את עיניו אלומת אור, וקולות ירייה החרישו את אוזניו. הוא נורה מטווח קצר ואיבד את הכרתו. אחרי זמן התעורר על העשב הלח ליד עמוד טלגרף. הרכבת כבר התרחקה, אך הזרקורים המשיכו לחפשו בחשֵׁכה.
ערד מישש את גופו למצוא את מקום הפגיעה. ידיו ורגליו היו שלמות, שום עצם לא נשברה. הוא חש בקילוח דם ממצחו, ובעודו מחפש את מקום הפגיעה הבין שנורה בראשו והוא עלול למות בקרוב.
למזלו, הקליע רק שפשף את מצחו. הוא קם לאטו, נשען על עמוד הטלגרף, ולאחר ששאף את אוויר הלילה הצלול מלוא ריאותיו, חבש את ראשו עם פיסת בד מחולצתו. דממת הליל השתררה סביבו, מופרעת רק על ידי קרקור צפרדעים במרחק.
אשמורת אחרונה. אור השחר יפציע בקרוב, ועמו עתידה לפוג תחושת הביטחון. כשהאור יעלה יחזור דן להיות יהודי הנמלט על נפשו. לא היה מקום מסתור בסביבה. המוצא היחיד שעלה בדעתו היה לחזור אל הגטו – מרחק של 120 קילומטרים ממקום הימצאו - כארבעה ימי הליכה. דן החליט ללכת רק בלילות על מנת לחמוק מהאיכרים. האזור היה נוח להליכה, והמזון נמצא בשפע: שורשים, פירות וירקות.
ערד הקפיד לא להיכנס לכפרים, אך פעמיים ניגש לבקתות מבודדות. להפתעתו סייעו לו האיכרים במזון ובמים, אך סירבו להחביאו בשל חששם מתגובת הגרמנים.
 |
| אזור התעשייה בונה במחנה מונוביץמתוך אתר "בית לוחמי הגטאות" |
היום הרביעי לבריחתו היה יום ראשון נאה. במרחק של 16 קילומטרים מהגטו נלכד ערד במארב שהציבו לו איכרים. הם הביאוהו למזכירו של ראש הכפר, שרצה להסגירו לידי קצין הגסטפו המקומי. ערד שכנע אותו להביאו לגטו ולהסגירו שם.
בגטו נפגש עם חבריו וחזר לפעולתו במחתרת. לאחר חודשיים נשלח דן בשנית למחנה בירקנאו, וממנו הועבר ל"בונה מונוביץ'". שם שהה עד יציאתו בינואר 1945 לצעדת המוות - ממנה נמלט.
מקור:
Arad Dan, How to survive Auschwitz, 1993
הירשם ל-
רשומות (Atom)