האקדח שיָרָה - משמעת ביער

ליהודים ביערות נשקפה סכנה לא רק מצד הגרמנים אלא גם מצד פרטיזנים רוסים, פולנים ואחרים. אלכסנדר בוגן היה מפקד פרטיזנים ביערות נארוץ', כאשר נגזר עליו להתייצב מול כיתת יורים בשל סיוע לחברו היהודי. סוף התקרית היה מפתיע. 

אלכסנדר בוגןמתוך אתר הפרטיזנים, בית לוחמי הגטאות

    

לאחר המצור הגרמני על יערות נארוץ' בשנת 1943, פשטה שמועה כי ולודקה סאולביץ', מפקד פלוגת הפרטיזנים "קלינין", מסרב לקבל לשורות הפלוגה פרטיזנים יהודים בלתי חמושים. ולודקה היה פורק עול מטבעו, גס רוח וחוליגן אנטישמי, אך לוחם טוב ונועז.

ליטמן מורבצ'יק (מור) ניגש אליי וביקש לדעת אם אקדח התוּפִּי שברשותו יַקנה לו את הזכות להצטרף לגדוד הפרטיזנים ואם אוכל להתערב אצל ולודקה למענו. הכרתי את מורבצ'יק לפני המלחמה באוניברסיטה בווילנה. כשחזרתי מהיער לגטו, כדי להוציא ממנו צעירים ולצרפם לשורות הפרטיזנים, הוא הצטרף לקבוצתי.

לקחתי את האקדח מידיו של מורבצ'יק וניגשתי אל ולודקה. המפקד נטל את הנשק בידו, בדק אותו, אמר "טוב, נראֶה" והחל להתרחק. הרגשתי איך הקרקע נשמטת מתחת לרגליי, הכול החל להסתחרר מולי. החלטתי שיש להחזיר את האקדח לבעליו. זינקתי על ולודקה ותפסתי בכל כוחי את ידו האוחזת באקדח. ולודקה הסמיק מזעם ועיניו רשפו אש. לא הרפיתי מידו ואף לפתתי אותה ביתר שאת. פתאום נשמעה ירייה, והוא השתטח מלוא קומתו ארצה. ארבעה  פרטיזנים חמושים רצו אליי, לקחו ממני את נשקי והוציאו מתיק הצד שלי את מחברת הרישומים. הם לגלגו על האיורים, ואחד מהם הטיח בפניי: "מרגל, רוצח, הרגת את המפקד".

אט אט חזרה אליי הכרתי. ראיתי כיצד משכיבים את ולודקה הפצוע על העגלה, כשלצִדו אשתו טוסיה, אוחזת בידו. הרופאה שהוזעקה למקום, נעמי גורדון, חבשה את פצעיו. זינקתי אליו וצעקתי בשארית כוחותיי: "ולודקה, אם צדקת, צַוֵוה לירות בי באותו אקדח עצמו!" הפצוע לא ענה. הוא ניסה לומר משהו, אך לא הצליח. רחשי זעם עלו משורות הפרטיזנים הרוסיים: "הנה הוא, הרוצח של מפקדנו". מתח של לפני סערה עמד באוויר, וכל מי שאחז נשק לפת אותו בחוזקה.

בינתיים הרחיקו אותי מעגלת הפצוע והוליכו אותי לעבי היער. אדישות מוזרה ירדה עליי, למרות שבכל מקרה אוצב מול כיתת יורים מיד או בעוד כמה שעות. על אף הסוף הטרגי אליו אני הולך, חשתי סיפוק שהשבתי כגמולו לפורק עול אנטישמי ונבזה כוולודקה.

  

ראש המטה לא רצה לקחת אחריות והחליט להמתין לאישור מהחטיבה על הוצאתי להורג. הנה כבר חזר השליח ששיגר מטה החטיבה. השמירה סביבי הוגברה, ודימיתי שאני שומע כבר את דריכת הנשק. כאשר הגיע השליח אל ולודקה הפצוע עם האישור להוציאני להורג, הוא הרים את ידיו בשארית כוחותיו וצעק: "אסתבֱ! ("עזוב" ברוסית), הוא יישאר בחיים - זאת פקודה".

  

באותו רגע נזכרתי. ולודקה השיכור, המנוּול שונא היהודים, אמר לי פעם: "אלכסנדר, אל תגלה לאיש שאתה יהודי. למה לך להסתבך בצרות? הנה, ראֵה אותי, גם סבתי הייתה יהודייה, ואיש אינו יודע על כך".

  

מבוסס על ראיון עם אלכסנדר בוגן ועיבוד מתוך פרטיזנים מספרים, אנטולוגיה בעריכת אלכסנדר בוגן, אברהם ביבר וקופל קולפניצקי, תל אביב, הוצאת משרד הביטחון, 2006.