בסיפור הבא מתואר הסיכון הרב שהיה כרוך בתחזוקת המחנה ביער, שהיה רב יותר מהסיכון שבפעולות הצבאיות נגד הגרמנים. המסַפֵּר הוא יוסף חרמץ, בן וילנה, שהיה מפקד מחלקת פרטיזנים ביערות רודניקי בליטא.
 |
| יוסף חרמץ מבקר בבונקר |
כפרטיזנים החיים ביערות ניצבו בפנינו שני אתגרים: האחד, לתקוף את הגרמנים היכן שלא יהיו: בבסיסיהם, במוצבים, בעמדות שונות, בדרכים ועוד. האתגר השני, קשה לא פחות, היה לדאוג באופן סדיר לאספקה עבור הלוחמים. דבר זה היה כרוך במשלחות לוחמים שיצאו בקביעות אל כפרֵי האזור להשיג אוכל. הייתה זו משימה מסוכנת שאי אפשר היה להימנע ממנה, ושעם הזמן הפכה לקשה יותר ויותר.
בשבועות הראשונים ביערות לא היה לנו מושג איך להאכיל את עצמנו. היינו מערבבים את הקמח שהשגנו מהכפרים הסמוכים עם קצת מים ויוצרים ממנו מאכל בּצֵקי חסר טעם, שקשה היה לקרוא לו אוכל. ה"תיבול" היחיד שלו היה הטעם השרוף שמקורו בגִצים מהמדורה עליה "נאפה". זה מה שאכלנו שלוש פעמים ביום! כשהשגנו משהו מוצק יותר לאכול, לא היה אכפת לנו אם לא היו לנו צלחות וסכו"ם, אבל כשהיה מרק נאלצנו לאלתר כלים מקופסאות אלומיניום. לאלו שאכלו לאט - אם מתוך הרגל ואם מתוך הרצון להאריך את משך הארוחה - הוגש האוכל אחרון. זאת כדי שהאוכלים מהר יוכלו להשביע את רעבונם, ואם יהיה להם מזל - יוכלו לזכות בתוספת.
המתקפות נגד הגרמנים, שכללו פיצוץ רכבות, קווי טלגרף ומסילות רכבת, כמו גם שרֵפת גשרים (למעשה כל מה שחיבל בלחימה הנאצית), התבצעו בדרך כלל בלילה. פעילות זו הייתה מתוכננת בקפידה, ותמיד אפשר היה לשנותה, לדחות אותה או אפילו לסגת ממנה במקרה הצורך. לעומת זאת, להיכנס לכפר סמוך כדי להשיג אוכל, היה עניין אחר לגמרי. נהגנו כמו שודדים, שהרי היינו גוזלים מהאיכרים את מזונם ומפֵרים את שלוות חייהם. בהתחלה היה מדובר בשק קמח בודד, ובהמשך בחזיר, פרה או סוס, שהיינו מקבלים ללא בעיות מיוחדות.
די מהר נזקקנו לעוד שק של חיטה ולעוד פרה או סוס, מה גם שאוכלוסיית יושבי היערות הלכה וגדלה. עוד ועוד אנשים ברחו מהגטאות ליערות, ובנוסף חיילים מהצבא האדום שברחו מהשבי, התחננו להצטרף לפרטיזנים. שבוי רוסי נחשב בעיניי השלטונות הסובייטיים כבוגד, מפני שנכשל בתפקידו. לפיכך, שבויים שברחו מהשבי הגרמני חשבו שעל ידי הצטרפותם מחדש ללחימה נגד הנאצים - יימחל להם על נפילתם בשבי.
כתוצאה מה"פלישה" מהיערות לכפרים הסמוכים, הלך ואזל האוכל בקצב מהיר. הכפריים אִתם ניסו הפרטיזנים להתיידד, הפכו בהדרגה לאויבים. ניסינו להסביר להם את צרכינו והשתדלנו לא לקחת יותר מִדי מהמאגרים ומהתבואות שלהם, אך נזקקנו ליותר ויותר.
מה שהתחיל בלקחת מהכפר רק פרה אחת, הסתיים בלהשאיר בכפר רק פרה אחת. היינו מגיעים לכפר ומעמיסים עגלות שהיו רתומות לסוסים (שגם אותם לקחנו מהם). כדי לא לגזול מהכפריים את כל סוסיהם ועגלותיהם, היינו לפעמים לוקחים אִתנו איכר אחד או שניים כדי שיעזרו לנו עם האספקה ואז הם יכלו לחזור לבתיהם.
בסופו של דבר, במהלך פעולות ה"זגטובקה" ("אספקה" ברוסית) סבלנו ממספר נפגעים לא פחות גבוה מזה שספגנו במבצעים השונים ובלחימה מול הגרמנים. המשימות המזוינות התרחשו רק בלילה, ואילו משימות האספקה נמשכו שעות רבות ולא אחת התארכו לשעות היום. הובלתן של מספר עגלות עמוסות אספקה, שנעות באיטיות בדרכים בוציות עד לבסיס, לקחה זמן רב והייתה כרוכה במעבר ליד כפריים. אלה מיהרו להודיע על כך לגרמנים, שהיו מציבים מארבים לשיירות האספקה. כאשר פעולה צבאית הסתיימה, אפשר היה לתכנן בסבלנות את הפעולה הבאה ולהמתין לשעת כושר לביצועה. אולם, להשיג אוכל היה צריך כל יום.
רובנו היינו עירוניים, כך שגם החיים בחיק הטבע היו זרים לנו וההסתגלות לכך לא הייתה קלה. הכנת האוכל, הדאגה לאספקה קבועה בתנאים שהלכו ונהיו קשים ואפילו הארוחות עצמן בהיעדר כלים מתאימים כמו צלחות וסכו"ם ראויים - היו משימה לא פשוטה.
מבוסס על ראיון עם יוסף חרמץ ותרגום ועיבוד מתוך:
· Harmatz, Joseph. From the Wings: A Long Journy 1940.-1960. Sussex
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה