רחל בוגן (1914- 1998) נולדה בעיר וילנה. היא נישאה לאלכסנדר (שוּרָה) בוגן, ולמדה בפקולטה למדעים מדויקים באוניברסיטת וילנה. בשנים 1943-1941 שהתה בגטו וילנה, ולאחר מכן הצטרפה לשורות הפרטיזנים. בוגן השתייכה ליחידה היהודית "נקמה" במסגרת החטיבה על שם וורושילוב, שפעלה ביערות נארוץ' בבֶּלָרוּס.
 |
| רחל בוגן מתוך אתר "בית לוחמי הגטאות" |
בעקבות החלטת הגרמנים, רוכזו יהודי שוויינצ'יאן בגטו וילנה, וכך גם כל יהודי העיירות בסביבה. יהודים שנרשמו לגטו קובנה הופנו, עם הגיעם לווילנה, ישירות לפונאר, ושם נרצחו.
בהיותנו בגטו וילנה יצר בעלי קשר עם חברי המחתרת משוויינצ'יאן וצורף לקבוצת צעירים. זאת במטרה להגיע ליערות נארוץ' ולהצטרף ליחידה היהודית "נקמה". בעלי הציע לי להצטרף אליו. הייתי במבוכה והרגשתי חסרת אונים; לא יכולתי לעזוב את הוריי הזקנים לאבדון המוחלט. נאלצתי לסרב להצעתו והחלטתי להישאר עם הוריי ולחלוק אִתם את גורלם. סיטואציות טרגיות כאלה היו חלק מהמציאות הקשה שחוו מאות משפחות בגטו: זוהי החלטה קשה מנשוא לעזוב אישה, ילדים והורים ולעזוב את הגטו בכלל; זוהי הכרעה מצפונית וגורלית, שמחירה יקר - הרצון לעזוב ליער ולהילחם בצורר הנאצי כנגד האחריות למשפחה.
הפּרֵדה מבעלי הייתה קשה. הייתי שסועה. הלב הָלַם בחוזקה. הרגשתי מאובנת ולא הצלחתי להוציא הגה מפי. למרות זאת לא בכיתי. אמרתי לאלכסנדר "שמור על עצמך" ונפרדתי ממנו לשלום. נשארתי לבד עם ההורים, כשברקע האקציות של הגרמנים - הוצאת תושבי הגטו למחנות הריכוז. גם אותי גררו ליוּדֶנרַאט, כדי להוסיף את שמי לרשימת המועמדים למחנה ריכוז. כשנשאלתי על בעלי עניתי: "הוא פרטיזן ומזמן עזב את הגטו". אחרי ששמעו את תשובתי, נרתעו אנשי היודנראט ושחררו אותי. אני סבורה שהם עשו זאת מתוך חשש שאי-פעם הם יגיעו ליערות ויואשמו בפגיעה באשת פרטיזן.
אבי לא היה בר מזל כמוני. הוא נשלח למחנות הריכוז בקלוגה, ושם מצא את מותו.
אני ואמי שרה נותרנו לבדנו בגטו בניסיון נואש לשרוד. בכל פעם שהגיעו שמועות על אקציות חדשות, היהודים חיפשו מחסה ב"מלונות". גם אני נלקחתי, ביחד עם אמי, למלונה כזו - למרתף-מחבוא. שם פגשנו המונים מתושבי הגטו - גברים, נשים, זקנים וטף. המחנק היה בלתי נסבל. כשהנר היחידי שבער כבה, תינוקת אחת נבהלה והתחילה לבכות ולהתייפח. אמה חיבקה אותה, נישקה והרגיעה אותה. כך חיינו יום אחר יום, ללא תקווה ובפחד מפני הבאות. לא האמנתי ששורה שלי, בעלי, יחזור, והשלמתי עם גורלנו.
והנה יום בהיר אחד, בתחילת ספטמבר, שבועיים לאחר רדתנו למחתרת, הודיעו לי ממַטֶה הפ.פ.או (מחתרת הפרטיזנים בגטו) שבעלי הגיע מהיער. הפגישה בינינו הייתה מרגשת - פגישה בדרך לגיא ההריגה. החלטנו שאתלווה אליו ביער, והצטרפתי לקבוצה שהוא הוביל לשם.
את אמי הציל הפולני רודוביץ'. הוא הסכים, בתיאום עם בעלי, להובילה בעגלת הזבל שלו כשהיא לבושה כאיכרה מקומית. פגשנו את השניים בכפר המרוחק כשלושים ק"מ מווילנה. אמי הצטרפה אליי, ושתינו התחלנו את המסע אל היער יחד עם קבוצת הלוחמים בפיקודו של בעלי. הדרך הייתה ארוכה ומלאת סכנות והרפתקאות, אבל עמדנו בה.
חָבַרנו ליחידה היהודית "נקמה" והשתתפתי במבצעים לצדו של בעלי, הן ב"נקמה" והן ביחידה למבצעים מיוחדים בפיקודו. לעתים הייתי צריכה להישאר עם אמי, ואז חיכיתי בקוצר רוח לשובו של בעלי מן המבצע.
באחת הפעמים, מפקד היחידה ולודקה סאולביץ' עשה מעשה אכזרי ובלתי אנושי:
שוּרָה בעלי נעדר אז מהמקום, לאחר שקיבל פקודה ממטה החטיבה לצאת עם קבוצת פרטיזנים כדי להחרים מהאיכרים סוסים לשם ארגון יחידות סיירים רוכבים. בינתיים שמו הגרמנים מצור על היער. הם החלו לסרוק את האזור, תוך כדי הפעלת ארטילריה, מטוסים וחיל רגלים בליווי כלבים. הם שרפו את בסיסי הפרטיזנים וזרעו פחד ורצח בכל מקום ופינה ביער. הפרטיזנים התחלקו לקבוצות קטנות והצליחו לחמוק מהמצור, כשהם סובלים מאבֵדות מעטות. היהודים, שחיו במחפורות משפחתיות, נמלטו מהיער ומצאו מקלט בביצות נייבר. גם אני הצטרפתי לקבוצת יהודים כזו, וכך הגעתי, תוך סכנת חיים, אל הביצות.
עם תחילת המצור נצטוו היהודים להתייצב לפני מטה החטיבה. אחד-אחד הם נקראו פנימה וולודקה סאולביץ' הודיע להם ש"נקמה" זקוקה לתוספת נשק, בעיקר בגלל מצוד הגרמנים הממשמש ובא. כדי לרכוש נשק הוא זקוק, לדבריו, למזומנים - זהב, שעונים וחפצי ערך אחרים. כל יהודי שנכנס לבקתה עבר חיפוש מדוקדק בכיסיו ושדדו ממנו את מעיל העור שלו ואת מגפיו. החיפושים נערכו כל שעות הבוקר. לאחר הבדיקה היה על הנבדק לצאת מהבקתה ולהצטרף לקבוצה שעמדה בצד. לא הייתה כל אפשרות לבוא במגע עם העומדים בתור ומחכים לקריאה להיכנס פנימה. אנשים שחיכו בחוץ תהו מה פשר הדבר, שבדיקה זו חלה על הפרטיזנים היהודים בלבד. ה"מבצע" גרם לתחושה קשה אצל היהודים, והאווירה הייתה טעונה חומר נפץ.
יומיים לפני המצור ילדה טוסיה, אשתו של ולודקה, בן. ולודקה שלח שתי קבוצות מזוינות בכיוון נייבר לסייר בסביבה, ובראש קבוצה מזוינת של טובי הלוחמים יצא לדרך, עזב את בסיס "קומסומולסקי" ועבר לבסיס "צ'אפאייב". קודם לכן חילק את הפרטיזנים לכמה קבוצות. הוא פקד על גרוינימן לפנות את הפצועים לביצות נייבר וכן את הרופא והחובשים. שאר הפרטיזנים נשארו בלא נשק ובלא הגנה כלשהי. קבוצות קטנות מהם פנו לביצות נייבר.
 |
| קבוצת פרטיזנים יהודייםמתוך jewishpartisans.org |
לאחר הליכה של כמה שעות בלילה, על פני הקורות, הגענו לאי יבש ושכבנו לנוח בבקתה שהכינו האיכרים כמחסן לקש. היינו רעבים ותשושים. מצאנו בביצות שק קמח, סילקנו את השכבה הקשה והכנו תבשיל, מעין מרק מקמח ומים.
בהמשך הדרך חליתי בדיזנטֶריה. הייתי חלשה ולא יכולתי ללכת עוד. אצל חלק מהחברים בקבוצה הופיעו פוּרוּנקֶלים (פצעים מזוהמים) על הגוף ואחרים חלו במחלות שונות. בין האנשים היו גרברוביץ' ואשתו. היא חלתה בטיפוס וחומה עלה לארבעים מעלות. כדי לא לעצור את הקבוצה, שני בחורים החזיקו אותה מתחת לבתי השחי, והיא צעדה עם כולם. כעבור ימים אחדים היא התאוששה וחזרה לאיתנה.
לאט לאט נפסקו היריות וההתפוצצויות. מישהו מהחברים יצא לסייר בסביבה, וחזר ובפיו הידיעה שהמצור נגמר. בעלי חזר לבסיס "קומסומולסקי" ושלח פרטיזן מזוין בעגלה להביאנו לשם. הועליתי על העגלה עם נשים אחדות שלא היו מסוגלות לצעוד וחזרנו לבסיס. שם חיכתה לי הפתעה. מפיו של שליח המטה נודע לי כי בעלי ירה בוולודקה, פצע אותו קשה ונעצר. הייתי חסרת אונים ולא ידעתי לאן לפנות. שכבתי בבקתה ולא עצמתי עין. פתאום, באמצע הלילה, הופיע בעלי בלא נשק, שבור ברוחו, וסיפר לי מה עבר עליו: לאחר המקרה עם ולודקה הוא סולק מהיחידה, ונשקו נלקח ממנו.
עם תום המלחמה עברנו לווילנה ופנינו לאוניברסיטה כדי להשלים את הלימודים האקדמיים. בשנת 1951 עלינו ארצה והשתקענו בתל אביב.
מקור:
· בוגן, אלכסנדר ואחרים. פרטיזנים מספרים: אנטולוגיה. משרד הביטחון, ההוצאה לאור, תל אביב, 2007 (הדפסה שנייה).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה