קפיצה מהרכבת בדרך לאושוויץ

דן ערד נולד ב-1922 בקרקוב. בספטמבר 1943 גורש עם היהודים האחרונים מהגטו לאושוויץ. הוא נשלח פעמיים ל"בונה מונוביץ'" (אושוויץ 3). ב-18 בינואר 1945 יצא מ"בונה מונוביץ'" בצעדת המוות למחנה גלייויץ'. בדרך נמלט עם חבריו, וביחד הסתתרו בכפר קטן עד בוא הרוסים. לאחר המלחמה הצטרף לקבוצת "הנקם". זהו סיפור הימלטותו של דן מהרכבת לאושוויץ.

אם ושלושת ילדיה עולים במדרגותתחנת הרכבת בעת הגירוש מהגטו, קרקוב, פולין
מקור: יד ושם

מרגע העלייה לרכבת החל דן לתכנן את בריחתו, אך המכשולים נראו בלתי עבירים. ראשית, האפשרות היחידה לברוח הייתה דרך החלון, שהיה צר ובקושי התאים למעבר של אדם מבוגר. גובה החלון היה 1.80 מטר, כך שללא עזרת אנשים אי אפשר היה להגיע אליו. על מנת לצאת מהחלון היה צריך לשרבב תחילה את הרגליים ואחר כך להחליק עם שאר הגוף.

אך כיצד יוכל לשכנע את האנשים לעזור? חלקם היו עייפים וחסרי תקווה מכדי לחשוב על פעולה כלשהי, אחרים פחדו מתגובת הגרמנים. לאחר ויכוח אלים הצליח דן לגרום לכמה אנשים לסייע לו.

אך מה היה הסיכוי להישאר בחיים? על גג הקרון ממוקמים שומרים אוקראינים, החיילים הגרמנים מצוידים במכונות ירייה, זרקורים סורקים ללא הרף את הקרונות - כל אלה ממתינים לו גם אם יצליח לצאת מהחלון.

מכשול נוסף היו עמודי הטלגרף, שניצבו לאורך הפסים במרחק של 50 מטר זה מזה. הרכבת נסעה במהירות של כ-60 קמ"ש, וכל כמה שניות חלפה על פני עמוד טלגרף, כך שהתנגשות בעמוד הייתה כמעט בלתי נמנעת. פסי הרכבת ניצבו על תלולית בגובה 10 מטר.

האוכלוסייה באזור הייתה עוינת. אם במקרה תפסו יהודי נמלט, היו האיכרים שודדים והורגים אותו או מסגירים אותו לידי הגרמנים בעבור מזון או כסף.

ערד חיכה עד אחרי חצות, בתקווה שהאוקראינים השתויים יירדמו בזמן המשמרת. ברגע האמת אחז בו פחד. הוא היסס פעם נוספת אם לקפוץ מהרכבת או לא, ולבסוף החליט לבצע את תכניתו.

שני חברים הרימו אותו במאוזן ודחפו אותו דרך החלון החסום בגדר תיל. דן מצא את עצמו כשמחצית גופו תלויה באוויר. הוא החליק לאִטו החוצה ונתלה מחוץ לקרון. רוח קרה במהירות 70 קמ"ש טפחה על פניו. אחוז חרדה חיפש דן משען לרגליו. לפתע סנוורה את עיניו אלומת אור, וקולות ירייה החרישו את אוזניו. הוא נורה מטווח קצר ואיבד את הכרתו. אחרי זמן התעורר על העשב הלח ליד עמוד טלגרף. הרכבת כבר התרחקה, אך הזרקורים המשיכו לחפשו בחשֵׁכה.

ערד מישש את גופו למצוא את מקום הפגיעה. ידיו ורגליו היו שלמות, שום עצם לא נשברה. הוא חש בקילוח דם ממצחו, ובעודו מחפש את מקום הפגיעה הבין שנורה בראשו והוא עלול למות בקרוב.

למזלו, הקליע רק שפשף את מצחו. הוא קם לאטו, נשען על עמוד הטלגרף, ולאחר ששאף את אוויר הלילה הצלול מלוא ריאותיו, חבש את ראשו עם פיסת בד מחולצתו. דממת הליל השתררה סביבו, מופרעת רק על ידי קרקור צפרדעים במרחק.

אשמורת אחרונה. אור השחר יפציע בקרוב, ועמו עתידה לפוג תחושת הביטחון. כשהאור יעלה יחזור דן להיות יהודי הנמלט על נפשו. לא היה מקום מסתור בסביבה. המוצא היחיד שעלה בדעתו היה לחזור אל הגטו – מרחק של 120 קילומטרים ממקום הימצאו - כארבעה ימי הליכה. דן החליט ללכת רק בלילות על מנת לחמוק מהאיכרים. האזור היה נוח להליכה, והמזון נמצא בשפע: שורשים, פירות וירקות.

ערד הקפיד לא להיכנס לכפרים, אך פעמיים ניגש לבקתות מבודדות. להפתעתו סייעו לו האיכרים במזון ובמים, אך סירבו להחביאו בשל חששם מתגובת הגרמנים.

 

אזור התעשייה בונה במחנה מונוביץמתוך אתר "בית לוחמי הגטאות"

   

היום הרביעי לבריחתו היה יום ראשון נאה. במרחק של 16 קילומטרים מהגטו נלכד ערד במארב שהציבו לו איכרים. הם הביאוהו למזכירו של ראש הכפר, שרצה להסגירו לידי קצין הגסטפו המקומי. ערד שכנע אותו להביאו לגטו ולהסגירו שם.

   

בגטו נפגש עם חבריו וחזר לפעולתו במחתרת. לאחר חודשיים נשלח דן בשנית למחנה בירקנאו, וממנו הועבר ל"בונה מונוביץ'". שם שהה עד יציאתו בינואר 1945 לצעדת המוות - ממנה נמלט.

   

מקור:

Arad Dan, How to survive Auschwitz, 1993