שתי הילדות עם הסיר - בריחה מצרפת הכבושה

סוג ההתנגדות: הברחת גבולות

ארץ: צרפת

עודת הייתה נערה בת 15 מפריז, כאשר משפחתה נלקחה למחנות המוות. היא לוקחת תחת חסותה את אחותה הקטנה בת העשר, ויחד הן חוצות את הגבול לשוויץ וניצָלות. בכל דרך החתחתים שעברה, עד הַגיעָה לחוף המבטחים בבאזל, הסתובבה עודת עם סיר בקוטר עשרים סנטימטרים. מדוע? קִראו את סיפורה.  

    

ילדים ברובע היהודי בפריז לפני המלחמה

ביוני 1942 נכנסו הגרמנים לפריז וכבשו אותה ללא כל התנגדות צרפתית. הממשלה נכנעה, ואנחנו הצרפתים ובמיוחד היהודים נותרנו חשופים לאכזריותם של הנאצים. משפחתי הייתה ככל המשפחות: הורים, שלוש אחיות ואח קטן בן חודש בדיוק. אני הבכורה, עוד לא בת 14. אבא אסף אותנו סביבו, לקח מהשידה סיר בישול מאמייל (סוג של מתכת) בגודל בינוני וחרץ חריץ בידית. לאחר מכן פנה והוציא שטרות מהארון. הוא ספר לפנינו מאתיים דולר - סכום כסף נכבד באותם ימים (יכול להספיק לשכר דירה של חצי שנה). אבא הידק וגלגל את השטרות חזק חזק ועטף אותם בנייר משי - מהסוג ששימש בזמנו לעטוף את נורות החשמל  פיליפס. הוא הכניס את הגליל לתוך הידית הפתוחה, סגר את החריץ בשעווה מתאימה והחזיר את הסיר למקומו הקבוע בשידה. כשסיים אמר: "מי שיישאר אחרון בבית, הוא זה שייקח את הסיר". עבדתי יחד עם אבי בבית חרושת לטקסטיל. אחותי הצעירה בת התשע, עדה, הועברה על ידינו עוד לפני הכיבוש לבית ילדים שהפעיל הביטוח הסוציאלי, ושם טיפלו בה במסירות. ביולי 1943, עם התחלת המצוד הגדול אחר יהודי צרפת, העברתם למחנה הריכוז דראנסי ומשם לאושוויץ, באו לעצור את אבי. ארבעה חודשים אחר כך, בבוקר סגריר אחד של נובמבר, יצאתי בשעה מוקדמת לעבודה במפעל וכך ניצלתי; באותו יום נלקחו אִמי, אחותי סוזאן ואחי התינוק הנרי. חזרתי לבית ריק. נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם אבא. אני עוזבת ולוקחת את הסיר. עוזבת לבדי, אחרונה. הנה אני היורשת והאחראית על עצמי ועל אחותי הצעירה עדה, שלא זכתה להכיר את אחיה הקטן וכמעט שלא טעמה טעמם של חיי משפחה.עברתי לגור אצל דודתי מרים, אחות אִמי, בקצה השני של פריז. מדי פעם נסעתי בהסתר ברכבת לבקר את אחותי הקטנה. נהגתי לשקר לה, כי לא רציתי שתדע את האמת על ההורים שכבר אינם, אך היא לא האמינה לסיפורים שלי. כה קטנה הייתה, והרגשתי שאיבדה את גן העדן. הזמן עובר ואין מידע על בני המשפחה. אנחנו מתכוננות לצאת מצרפת לשוויץ ולהגיע אל דוד אברהם, אח של אבא. אני לוקחת אִתי את עדה מבית הילדים אל הדודה. שם אנחנו ממתינות ליום הבריחה - שתי ילדות וסיר אחד בקוטר של עשרים סנטימטרים. היום הגדול מגיע, דוד אברהם שילם כסף רב מראש למבריחים מנוסים כדי שיעזרו לנו. ב-1 ביולי 1943 בשעה 12 בצהריים (שעת חילופי המשמרות של משמר הגבול) עברנו אחותי ואני דרך נחל וחורשה עם קבוצה של שלושה-ארבעה אנשים נוספים. הסיר, כמובן, מלווה אותנו בכל מקום: ברחובות פריז, בדרכים בצרפת ובכפרי הגבול עם שוויץ. מבריחי הגבולות קוראים לנו "שתי הילדות עם הסיר". עדה מעצבנת אותי, רוצה שאזרוק את הסיר המטופש והמכוער. כבר בגיל זה ולמרות הנסיבות הקשות של ילדה הנסה מהמוות, ניכר בה החוש לאסתטיקה. "איזה צורה יש לנו עם הסיר הזה? זִרקי אותו או שאני אזרוק אותו ולא תראיהו לעולם". אני מסבירה לה שזאת המזכרת היחידה שנשארה לנו מהבית - עדה מתעקשת ולא מקבלת את ההסבר. כדי להפסיק את הוויכוח אני סוטרת לה. פתרון זה עדיף על גילוי הסוד שבסיר. לאחר חציית הגבול נתפסנו ונדדנו במשך חודשיים בשלושה מחנות עצורים שונים. במהלך השהות במחנות בשווייץ, שימש אותנו הסיר להכנת קפה ומרק. לשאר העצורים לא היה מושג שבתוך סיר הבישול הפשוט מסתתר סכום כסף גדול מאוד.  בחודש אוגוסט הועברנו סוף סוף לתחנת המשטרה בבאזל, ומשם בא דודנו אברהם לאסוף אותנו. רק בבית הדוד פתחתי מולו את הידית, והוא דאג להפקיד את הכסף בחשבון בנק מיוחד. לא השתמשתי בכסף בכל ימי המלחמה, קיוויתי שהיקרים לנו יחזרו. לשטרות שהשאיר אבא לא היה רק תפקיד כלכלי - הם שימשו כתמיכה נפשית. הכסף נתן לי תקווה, כאילו אבא הלך לצִדי וליווה אותנו לאורך כל הדרך. כן, הגליל הקטן העטוף בנייר המשי נראה כמו מזוזה. מי יודע, אולי הייתה זו תפילתו האחרונה של אבא.

  

מבוסס על עדותה של עודת (לאטוביץ) שיפר ועל עיבוד מתוך הספר:

·        פרוביזור-שיפר, קלייר. משם לפה, הוצאה עצמית, 2004.