הבריחה לשווייץ

אחד מהמקומות הבטוחים היחידים באירופה של ימי מלחמת העולם השנייה היה שווייץ. אולם, לא פשוט היה לעבור את הגבול, ומסובכת לא פחות הייתה ההסתתרות מהשוטרים השוויצרים שהסגירו את המסתננים לידי הגרמנים. זהו סיפורו של אלי שיפר מבלגיה, שסייע להבריח יהודים רבים ובעצמו פיקד על הקבוצה עִמה הסתנן לשווייץ.

מחנה קייץ של תנועת הנוער הציוני בבלגיה לפני המלחמה

היה זה בשלהי 1943, לאחר כשלוש וחצי שנים תחת שלטון הכיבוש הנאצי. במהלך תקופה זו כבר הספיקו לשלוח יותר ממחצית הקהילה היהודית בבלגיה למחנות ההשמדה. מיד כשהחלו הרדיפות התאחדו שרידי כל תנועות הנוער הציוניות והמשיכו בפעילות במחתרת. היינו נפגשים כל יום ראשון באחד היערות סביב העיר בריסל. מספר המשתתפים הלך ופחת בגין תפיסתם על ידי הגרמנים ועוזריהם הבלגים. במבט לאחור אפשר לומר, שלמעשה התנהגנו קצת בחוסר אחריות ביחס לסכנה - זהו חסרונו וזהו גם כוחו של הנוער.

במשך הזמן נוצרו קשרים עם המחתרת הבלגית, ובעזרת אנשיה השגנו תעודות זהות מזויפות ומקומות מחבוא למבוגרים ובעיקר לילדים. כך גם מצאנו מקום מחבוא עבור אחיותיי הצעירות, חוה וטובה, אצל משפחת איכרים מרובת ילדים. שם הוסתרו עד סוף המלחמה.

הייתי אז בן 15, לָבוש בבגדי תלמיד בית ספר תיכון, שכבר מזמן גורשו ממנו התלמידים היהודיים. הסתתרתי עם אבא בחדר בעליית גג בתוך העיר בריסל, לא רחוק מהמפקדה הראשית של הגסטפו. הייתי עורך קניות ונוסע לבקר את חוה וטובה בכפר, ולמעשה הייתי החוט המקשר בין בני המשפחה שהסתתרו במקומות שונים.

לאחר שמספר חברים הצליחו ביוזמתם האישית להגיע לשווייץ, נוצרו קשרים עם התנועה הציונית שם. יחד עם השליח מארץ ישראל הותוותה דרך הבריחה מבלגיה לשווייץ דרך צרפת. התחלנו לארגן את הקבוצות שמָנו בדרך כלל ארבעה עד שישה אנשים ויצאו אחת לשבועיים-שלושה. תפקידי היה להופיע כעשר דקות לפני יציאתה של הרכבת, כשאחד מהיוצאים מחכה לי על הרציף, ויתר הקבוצה כבר מפוזרת בין הקרונות השונים. אז הייתי מוסר לבחור או לבחורה חבילה קטנה ובה תעודות זהות צרפתיות מזויפות וגם מעט כסף צרפתי, כי למעשה כל הדרך לשווייץ עברה בצרפת. הייתי מקבל את החבילות האלה בכנסייה, לא הרחק מתחנת הרכבת.

כשהגיע תורי לצאת לדרך לשווייץ היינו קבוצה גדולה של שמונה חברים. למעשה הייתה זו הקבוצה האחרונה שהצליחה איכשהו להגיע לשווייץ בדרך בריחה זו. זוגות-זוגות עלו על הקרונות השונים, ואני הייתי זה שמחכה על הרציף לקבל את החבילה. כבר מודיעים על יציאת הרכבת וסוגרים את הדלתות, והאיש עם החבילה עדיין לא הגיע. לא הייתה לי כל אפשרות להוריד את החברים מהרכבת, מה גם שהרציף והתחנה שָרצו גרמנים במדים ולא במדים.

עליתי לרכבת מלא בחששות, ובראשי מחשבות על האיש שנתפס עם התעודות המזויפות, כשעליהן התמונות שלנו. הרכבת זזה וטרם באו לאסור אותנו. ירדנו מהרכבת בעיירה קרובה לגבול צרפת. כל הקבוצה המשיכה עם איש קשר לכפר סמוך ללינת לילה באסם אצל איכר, ואני חזרתי מיד ברכבת חזרה לבריסל. הייתי חייב לברר מה קרה ובעיקר להצטייד בתעודות ובכסף, כי בלי זה אי אפשר להמשיך.

הסתבר שהייתה בדיקת פתע בחשמלית בה נסע מעביר החבילה. כולם הורדו מהחשמלית והוא הצליח לשלשל את החבילה לפתח הביוב וכך לא נתפס. באותו יום עבדו בקדחתנות לסדר תעודות חדשות ולמחרת חזרתי והצטרפתי לשבעת החברים שהמתינו לי והמשכנו לפי התוכנית המקורית.

לאחר כמה ימים הגענו שסוף סוף למבריח הגבול השוויצרי. הוא הסביר לנו איך לעבור בין שתי עמדות שמירה של הגרמנים בצד זה של הגבול ובצד השני ואיך להימנע מלהיתפס על ידי שומרי הגבול השוויצרי (שהיו מוסרים אותנו לידי הגרמנים לו היינו נתפסים). איכשהו הצלחנו בלילה מקפיא של חודש דצמבר לגנוב את הגבול ולהסתתר בקרבת כפר קטן עד לפנות בוקר.

פנינו לאחד מהבתים המבודדים של הכפר, בו גרה אישה עם שני ילדים קטנים. היא קיבלה אותנו בסבר פנים יפות וכיבדה אותנו בפרוסת לחם לבן ובכוס חלב – דברי מזון שלא ראינו שנים. המטרה הבאה הייתה להגיע לעיירה, מרחק של מספר קילומטרים מהכפר, ומשם לטלפן למספר שהיה לנו ולמדנו בעל פה (אסור היה לנו להיתפס עם פיסת נייר שעליה רשום המספר). סוכם שנודיע למקבל השיחה שהגיעו שמונה חבילות בדואר של אותה עיירה, וכך עשינו. משם ענו לנו שהכול מסודר ושעלינו להתייצב בתחנת המשטרה. היה נראה לנו מוזר לקבל את ההוראה הזו, אבל לא הייתה לנו בּרֵרה אחרת.

בדיעבד התברר לנו שהטלפון היה בבניין עליית הנוער ליד העיר ז'נבה, ושהמשטרה השוויצרית גילתה את כל עניין ההברחה: איש משטרה ישב ליד הטלפון, והוא זה שנתן לנו את ההוראה להתייצב בתחנת המשטרה. מיד עם הגיענו לתחנה הוכנסנו לבית הסוהר, ובאותו לילה, למרות התנגדותנו, העמיסו אותנו בכוח על טנדר של המשטרה ויצאנו בדרך לגירוש אל מעֵבר לגבול וסיכוי גבוה ליפול בידי הגרמנים.

הכביש היה מכוסה בשכבת קרח, ובאחד הסיבובים הופיע מולנו איכר עם עגלה רתומה לסוס. הטנדר החליק, התנגש עם העגלה ולאחר מכן התהפך. הסוס נהרג. האיכר, חלק מהשוטרים וכמה מאתנו נפצעו. אני יצאתי עם מכות יבשות בלבד. בעקבות התאונה היה צריך להתקיים משפט שבו נתבקשנו להעיד, וכך נאלצו להשאיר אותנו בשווייץ וחיינו ניצלו.

  

·        מבוסס על עדות בכתב ידו של אלי שיפר.