קפיצה מהרכבת בדרך מבלגיה לאושוויץ

קלייר פרוביזור-שיפר הבלגית הייתה בת 17 כשפרצה מלחמת העולם השנייה. באפריל 1943, לאחר שלושה חודשי מעצר במחנה ריכוז, נשלחו קלייר, אביה יחזקאל ובעלה פיליפ לאושוויץ. במהלך הנסיעה הצליחו קלייר ובעלה לקפוץ מהרכבת תוך כדי נסיעה ולהינצל. זהו סיפור הבריחה הנועז ויוצא הדופן של זוג הצעירים הבלגיים.

      

קלייר ופיליפ שיפר בבלגיה

26 באפריל 1943. חצות הליל. הסתיימה תקופת המעבר שלנו במחנה הריכוז "דוסין" סמוך לעיר מאלין (מכלן) בצפון בלגיה. אנו יוצאים לדרך למחנה השני. ניטלטל בתוך קרונות בקר עד שנגיע אל הגיהינום עלי אדמות - אושוויץ.

כמו לפני כל נסיעה, אחזה אותנו מעין קדחת, אך אבי שהיה באותם הימים בן 44 בלבד נתקף בה מכף רגל ועד ראש. החום הפך אותו לשבר כלי ללא יכולת תגובה. הדבר הראשון שהיה צריך לעשות הוא להעלותו יחד עמנו לאותו קרון. לפי מספרו הסידורי הוא היה צריך להיות בקרון הראשון, ואילו אני ופיליפ בקרון השלישי. מורה צעיר, שמספרו הסידורי הועידוֹ לקרון שלנו, הסכים להתחלף עם אבי תמורת טבעת נישואיי.

בשלווה גדולה הסברתי לאבי את התחבולה. שלושתנו - הוא, פיליפ ואני, ננסר את סורגֵי הקרון, ובשעת כושר נקפוץ מהרכבת ונתגלגל על הקרקע. הוא השיב שיקפוץ אִתנו. מה גדול היה אושרי, לו יכולתי להאמין שאכן כך יהיה.

העמיסו אותנו על המשאיות ונסענו מרחק של פחות משעה עד רציף הרכבת. נקראנו זה אחר זה לקרונות. מאה אנשים לכל אחד מעשרים הקרונות - סך הכול אלפיים נפשות במשלוח.

זהו זה. אנחנו בתוך הקרון. נדחסים ונדחפים כבהמות. אני מסתכלת סביבי. הקרון, שרִצפתו מרופדת בקש, אפל וסגור. הפֶּתח היחיד בו הוא חריץ מלבני בגודל ראש-חיה, שעליו סורגים המאפשרים למי שעומד על ידו להסתכל החוצה. היתר רואים רק את הגב של העומדים לפניהם.

נוסעים. לילה לבן, אור ירח מלא. מצבו של אבי אינו משתנה. אני מדברת אליו, והוא אינו משיב. "אנחנו יכולים לחכות", אומר פיליפ, "אבל אנחנו חייבים לקפוץ לפני שנעזוב את שטח בלגיה. מסוכן מִדי לקפוץ בגרמניה."

אחד מאנשי הקרון, הולנדי שעליו הוטלה האחריות שנגיע כולנו ליעדנו (ואם לא כן, ייתן על כך את הדין), התנגד בצעקות ובכוח לבריחה. קבוצה שלמה הסתערה עליו, ורק בעזרת בנו הצליחו להרגיעו. התחלנו לנסר את הסורגים עם מסור שהברחנו לקרון. לפתע - עצירה. מיד דאגו להחזיר את הסורגים למקומם. יורים על הראשונים שנכנסו לפעולה ונמלטו מהרכבת. אם כך, המוות ממתין לנו פעמיים: בעת הקפיצה עצמה וכשנברח מיריות הגרמנים. לא נָתַנו למוות סיכוי כלשהו להעסיק את מחשבותינו. אנחנו קופצים במחשבה על החיים בלבד.

לאחר שהחזירו את כל הנלכדים, המשיכה הרכבת במסעה. אבי היה מחוסר הכרה וקדח מחום. המציאות טפחה על פניי. הוא לא יקפוץ! קראתי לפיליפ ואמרתי לו: "לא אקפוץ מהרכבת. אינני יכולה להפקיר את אבי." פיליפ הזדעזע מדבריי והשיב לי ברוך: "קלרט, לְמה יועיל מעשה ההקרבה שלך? חזרי אל המציאות. אביך מחוסר הכרה. הרי ברור לך כי בהגיענו לאושוויץ יפרידו ביניכם; הוא לכאן ואת לכאן. האם אני חייב להסביר לך את הידוע לך?"

הזמן חלף ודחק והתקרבנו לאדמת גרמניה. "את הולכת למותך בעיניים פקוחות, ואילו אביך אינו מודע למתרחש. מדוע להקריב את חייך? מדוע להקריב את חיי?" פיליפ המשיך: "אני מבקש ממך לקפוץ מפני שאני אוהב אותך ורוצה לאהוב אותך חיה." שמענו יריות לאחר ששניים קפצו מהקרון שלנו, אך הרכבת כבר לא עצרה.

ביקשתי מפיליפ שיניח לי. רציתי לישון. נרדמתי לצד אבי, מכווצת ומצומקת. ישנתי אולי כמה דקות והתעוררתי בעצמי. חיפשתי את פיליפ בקרון ואמרתי לו בנשימה אחת: "פיליפ, אני רוצה לקפוץ מהרכבת. עכשיו. תיכף ומיד. אם אתמהמה אפילו דקה, אני עלולה לשנות שוב את דעתי. אני רוצה לקפוץ ראשונה, לפניך. אם לא - אני סבורה שלא יימצא בי הכוח לעשות זאת."

הסתכלתי באבי בפעם האחרונה. ראיתי את פיליפ רוכן מעליו ולוחש לו משהו. פיליפ הרים אותי והושיב אותי על שפת החריץ הפתוח. הוא דיבר אלי בטון יבש ומצַוֶוה: "תסתובבי לאט ותתפסי בשתי הידיים את שפת הפתח. אחר כך תחליקי לאורך דופן הקרון בלי להרפות. משם תגיעי לחיבור בין שני הקרונות' וברגע המתאים קִפצי כשידייך מגוננות על ראשך."

יחזקאל פרוביזור

לו אמר לי מישהו בזמנים כתיקונם, שאדם יכול לעסוק בלוליינות על דופן רכבת שמהירותה 80 קמ"ש, ולאחר מכן לקפוץ ממנה תוך שהוא מסתכן בירי עליו - הייתי משיבה שזה בלתי אפשרי. באותו לילה זינקתי אל הלילה הבהיר, הרגשתי שאני מתגלגלת סביב עצמי. פקחתי את עיניי ומיששתי את עצמי. לא חשתי כאב.

בריאה ושלמה!

איפה פיליפ? אולי ירו בו. הוא היה אמור לקפוץ אחריי והוא איננו. הרכבת כבר התרחקה, ואני לבדי. התחלתי לרוץ קדימה ואחורה בבכי וצעקות. אני כה בודדה בחֵירות שהשגתי, וכל רצוני הוא דבר אחד: פיליפ.

ופתאום, הנה הוא שם לפניי, רץ לעברי! אנו נופלים איש בזרועות רעהו, בוכים וצוחקים. איזה אושר! מי יכול להיות מאושר יותר מאִתנו? מי עוד חווה רגע כזה של התעלות מוחלטת?

לפי הנתונים שנאספו לאחר השחרור על המשלוח שלנו:

- 300 אנשים קפצו מהרכבת.

- 75 אנשים נהרגו.

- 50 אנשים נפצעו, נשלחו לבית חולים ומשם הוחזרו למחנה מאלין.

לאחר המלחמה חיינו מספר שנים בדרום אמריקה, ובהמשך עלינו לארץ.ביוני 1962, זמן קצר לאחר הגעתנו לישראל, אני מטיילת ברחובות דיזנגוף בתל אביב באחת בלילה. מישהו אוחז בכתפי. אישה כבת חמישים פונה אליי בקול נרגש ואומרת: "אינך מכירה אותי?" לא ידעתי מי הגברת. היא ממשיכה: "עשרים שנה אני מחפשת אותך כדי לספר לך משהו."

יחד אִתי פיליפ וחבר נוסף, ושלושתנו הולכים בעקבות האישה המסתורית לשולחנה בבית הקפה "רוול". היא פותחת ואומרת: "עשרים שנה אני מחפשת אותך כדי להעביר לך מסר מאביך." זינקתי ממקומי. כל רגשות האשם שליוו אותי במשך התקופה הארוכה שעברה - שבים ועולים. היא הייתה במחנה מאלין, נסעה אִתנו בקרון לאושוויץ ונשכבה ליד אבי הקודח לאחר קפיצתנו.

כך סיפרה: "שעות אחדות לפני הגיענו למחנה, פקח אביך את עיניו וקרא בשמֵך. אמרתי לו "בִּתךָ קפצה מהרכבת על אדמת בלגיה עם בעלה", ולאחר כמה דקות ענה: 'שמעי, אני רוצה שתחפשי את בִּתי בכל קצוות תבל ותאמרי לה שאני מאושר מאוד שהיא קפצה מהרכבת. שתחיה בשלום, כי לא יכלה לנהוג בדרך נכונה יותר'.

אביך נפטר בקרון עוד לפני שהגענו למחנה". 

  

·        מבוסס על ראיון עם קלייר פרוביזור-שיפר ועיבוד מתוך הספר:

פרוביזור-שיפר, קלייר. במבט לאחור: לוחמת יהודיה בבלגיה הכבושה. תל אביב, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1981.