מרד גטו ורשה

  

ב-19 באפריל 1943 פרצה ההתקוממות העירונית הראשונה באירופה הכבושה על ידי הנאצים: מרד גטו ורשה. בצהרי יום הלחימה הראשון, בו נרשמו הצלחות רבות לכוח היהודי הנָחוּת מספרית ודל אמצעי לחימה, הונפו דגלי הלאום הפולני והציוני מעל בית גבוה בגטו. הדגלים נראו גם ברחובות הצד הארי. ברשימה הבאה יתואר הרקע למרד וסיפור ההתקוממות ההֶרוֹאית בוורשה.

צביה לובטקין ממנהיגות מרד גטו ורשה

כשהחלה האַקציָה (גירוש היהודים למחנות) הראשונה ביולי 1942, חיו בגטו ורשה כ-400,000 יהודים. מהר מאוד התברר כי המגורשים מוּבָלים אל מותם בטרֶבּלינקה, שכן השוטרים היהודים שעבדו באוּמשלַגפְּלַץ (כיכר בוַורשה שצמודה לתחנת רכבות המשא ממנה שולחו היהודים)' דיווחו כי קרונות הרכבת חוזרים ריקים עם כתמי דם, סיד וגופות. המידע הזה הצטרף למידע שזרם מווילנה על פונאר, חֶלמנוֹ ועוד. 

ההנהגה היהודית התנגדה בתוקף למרד, בטענה שהוא עלול לגרום לתוצאות חמורות יותר. כתוצאה מכך נוסד אי"ל (ארגון יהודי לוחם), שאיגד תחתיו שלוש תנועות חלוציות, ובין מקימיו היו צביה לובטקין ויצחק (אנטק) צוקרמן. מרדכי אנילביץ' היה באותם ימים בשליחות. למבצעים שתוכננו היו תוצאות מועטות, והניסיונות שנעשו ליצור קשר עם מחתרת הצבא הפולני (ארמיה קריובה) נכשלו.

כשהסתיים גל הגירוש הראשון בספטמבר, נותרו בגטו רק כ-60,000 יהודים, שעסקו בתפעול בתי החרושת הפרודוקטיביים בגטו ומחוצה לו. רוב דיירי הגטו נלקחו אל מותם במחנות, בעיקר בטרבלינקה. בשלב זה הקים אי"ל מפקדה בראשות אנילביץ', נוהלו מגעים עם המחתרת הפולנית לקבלת נשק ותחמושת והוחל בהכשרת לוחמים ובתכנון ההתגוננות.

  

האקציה השנייה שהחלה בינואר 1943 תפסה את אנשי אי"ל לא מוכנים. אנילביץ' התעשת, ובפיקודו חדרו אנשי "השומר הצעיר" עם אקדחים לשיירות שהובלו לאוּמשלַגפּלַץ, התסיסו את ההמונים ועודדו אותם לתקוף את השומרים הגרמנים. אקציה זו הסתיימה לאחר ארבעה ימים כאשר כ-5,000 מתושבי הגטו גורשו.

בשלושת החודשים הבאים עד אפריל, נערכו היהודים תוך בניית בונקרים וצבירת נשק ותחמושת. ההצלחה המסוימת בסיכול האקציה בינואר הפיחה בקרב יהודי הגטו תקווה, שהתקוממות תוכל להצית מרד עממי רחב של תושביה הפולנים של ורשה - דבר שלא קרה בשלוש וחצי שנות הכיבוש הנאצי באף אחת מהמדינות הכבושות.

מרדכי אנילביץ מפקד מרד גטו ורשה

    

כמה ימים לפני ערב פסח, שחל ב-19 באפריל, הופיע נציג של הגסטפו ביודנראט ודיווח כי מובטחת אספקת מצות ליהודים לחג. אפילו הפסימיים נטו להאמין כי החג יעבור בשלום. הייתה זו הטעיה, שכן בערב החג הקיפו את הגטו אלפי חיילים גרמניים מצוידים במקלעים, בתותחים ובטנקים, כשמשימתם היא ביצוע האקציה האחרונה של יהודי ורשה.

הרחובות נותרו ריקים. כל תושבי הגטו, פרט ללוחמים והקַשָרים נותרו בבונקרים. בשעה שש בבוקר נכנסו שיירות החיילים לגטו הגדול, ותוך כדי צעידתם הופעלו נגדם מוקשים שהיו טמונים במקום מבעוד מועד. הנאצים נקלעו למלכודת אש של היהודים שנלחמו עם אקדחים נגד הכוח הצבאי המצויד והמיומן בקרבות. בסיום שעתיים של קרב, בו הגרמנים אוספים את הרוגיהם ופצועיהם - הם נסוגו. ללוחמים היהודיים לא הייתה אף לא אבֵדה אחת.

במקביל החל הקרב בחלק אחר של הגטו. גם כאן ננקט אותו תכסיס: המתנה עד שהגרמנים יילכדו בשטח נחות, אז תיפתח עליהם אש תופת מכל הכיוונים. הטנק שהוכנס לסייע במערכה הוכנע גם הוא על ידי בקבוקי תבערה ורימונים מאולתרים שהושלכו עליו. התוצאות היו נפגעים רבים לגרמנים ואף לא נפגע אחד ליהודים, שנסוגו לעליות הגג של הבתים.

בצהרי אותו יום קרבות מוצלח, הונפו מעל לבניין ברחוב מוראנובסקי 7 שני דגלים: דגל הלאום הפולני האדום-לבן ודגל הלאום היהודי הכחול-לבן. הדגלים נראו גם מעבר לחומות הגטו, בצד הארי של ורשה. פולנים רבים עלו על גגות הבתים וצפו במראה יוצא הדופן, דבר שגרם לזעם בקרב הגרמנים. ללוחמים הייתה אשליה שמראֶה הדגלים המונפים יעיר את מצפונו של העולם החופשי ויביא לניצחון המיוחל על האויב הנאצי. על אף בקשותיו של ראש הממשלה הגולֶה של פולין, אנשי עמו לא סייעו ליהודים במאבקם נגד הכובש. ארבעה ימים המשיכו הדגלים להתנוסס בגאווה על הבניין הגבוה, כסֵמל בראש מבצר שלא ניתן להכניעו.

הקרבות פנים מול פנים נמשכו עוד כמה ימים, מבלי שהגרמנים מצליחים להחליש את עוז רוחם של היהודים ולגרום להם להיכנע. השלב הבא בניסיון לדכא את המרד היה שרֵפה שיטתית של כל בתי הגטו. תנאי החיים בבונקרים הפכו לסיוט. האוויר במקום החל להיגמר, עד שלא ניתן היה להדליק נר בחושך, מחשש שיאזל החמצן. המים והמזון שנאגר מבעוד מועד היו ראויים לשימוש. למרות זאת, יושבי הבונקרים לא יצאו החוצה.

שני יהודים בבונקר בזמן מרד גטו ורשה

כך כתב ב-23 באפריל אנילביץ' לצוקרמן (שהיה באותה העת בצד הארי של ורשה ודאג לתחמושת ולסיוע לבורחים): "הֱיֵה שלום יקירי, אולי עוד נתראה. העיקר, חלום חַיַי קם והיה. זכיתי לראות הגנה יהודית בגטו בכל תפארתה."

ב-8 במאי נפל הבונקר של אנילביץ', בו לא היה נתיב הצלה. עשרות מלוחמי המרד ניצלו אודות למשלחות שהוליכו אותם דרך תעלות הביוב אל הצד הארי. לילית, אחת הלוחמות, התעקשה לחזור אל הגטו כדי לחלץ קבוצה שבין חבריה היה אהובה. היא הגיעה אל הקבוצה, ובעת ההעברה פתחו עליהם הגרמנים באש. לילית נפצעה ובהמשך נפטרה באחד הבונקרים שאליו הועברה. פרט לניצולים, רוב הלוחמים במרד נהרגו בקרבות, התאבדו או הוצאו להורג.

ב-16 במאי הודיע הגנרל שטרופ, המפקד הגרמני, על דיכוי המרד, שסיומו בפיצוץ בית הכנסת הגדול (שהיה מצוי מחוץ לגטו).

    

דנמרק נכנעה לצבא הנאצי תוך פחות מיממה; לוקסמבורג תוך יום; הולנד תוך שבוע; בלגיה תוך 18 ימים. צרפת הגדולה החזיקה מעמד בדיוק חודש ושבועיים עד לכניעתה. כמה מאות לוחמים יהודיים הצליחו להחזיק מעמד מול אלפי חיילים גרמנים מיומנים ומחומשים היטב במשך ארבעה שבועות.

כשנקבע חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוחלט כי הוא יחול בכ"ז בניסן מִדֵי שנה. מועד זה מציין את התאריך העברי של ה-19 באפריל, יום פרוץ מרד גטו ורשה, כפי שחל בשנת 1955 (עם כתיבת החוק). כזכור, החל המרד בערב פסח.

יהודים קופצים מן החלונות כדי לא להיכנע 

לגרמנים בדיכוי המרד בגטו ורשה

כל הזכויות שמורות ל יד ושם