בֶּרָלֶה וגנר התגורר בקימפולונג שברומניה באזור הכפרי. בצעירותו למד בחדר, ועד לגירוש ב-1941 למד בבית הספר העממי בעיר. קודם לכן, ביולי 1941, הוא נאלץ להפסיק לימודיו בשל הטרור שנקט השלטון הרומני כלפי היהודים. בן 12 בלבד גורש מביתו, ויחד עם משפחתו הועלה על רכבת משא שהובילה אותם ואת רוב יהודי העיר אל גטאות טרַנסניסטרִיָה.
 |
| דב גנור |
היה זה בין השנים 1944-1941 כשהתנסיתי במצבי מצוקה קשים. הייתי אז נער צעיר, בריא, מפותח ועירוני, מלא חדוות חיים. כבן הזקונים במשפחה ציפיתי לעתיד מזהיר. המציאות המרה טפחה על פניי. לפתע נוצרה אווירה של חרדה ופחד, מחסור ומהומה. זכורני כשהתאספנו ברציף תחנת הרכבת של אלט-קימפולונג עם צרור חפצים אישיים. הוכנסנו כבהמות לקרונות צפופים עד כדי מחנק, חושבים על הבלתי נודע שאליו אנו מובלים. הקַלגַסים הרומניים הנאצים התנהגו כלפינו בברוטליות מופגנת והובילונו אל ארץ האבדון.
כעבור כמה ימים הגענו לעיירה המולדבית אטאקי, שם העבירונו ברפסודה אל העֵבֶר האחר של נהר הדנייסטר, אל עיר הרפאים מוגילב-פודולסק. כאן החלה צעדת מוות - באדמה הבוצית ובכפור נוראי, לכפר אוקראיני ששמו פרפילסינץ. בין קני התירס, בשדות האימה והפחד, הובלנו ללא תכלית ממקום אחד למשנהו. בכל יום צעדנו כארבעים עד חמישים ק"מ כשרגלינו היחפות עטופות סמרטוטים. בסוף כל יום הוחזרנו ברגל לכפר הארור הזה, לתוך מכלאת חזירים שהייתה חשופה ופרוצה לפגעי מזג האוויר החורפי הקשה.
ישנתי על הרצפה, חרד ומפוחד עד מוות. סבלתי מרעב, קור, כפור, רטיבות וזוהמה. בגבור עליי הרעב הייתי הולך לכפרֵי הסביבה ומבקש דבר מזון כלשהו. גם הוריי ואחי דוד היו יוצאים כדי משהו לאכול. מכרנו כל פריט מחפצינו כדי לקנות אוכל.
 |
| רפסודות מעבירות יהודים לטרנסניסטריה |
אחי וולף בן אברהם היה אז בן 16 שנה, ובשל מוגבלותו לא הצליח להדביק את קצב הצעידה. הוא נשאר מאחור, ומאז אבדו עקבותיו. אני הופרדתי מאמי, ויחד עם קבוצה אחרת של יהודים גורשתי לעיירה קופגורוד. בגטו זה הייתי עֵד לזוועות ולמותם של אלפים ברעב, במחלות ובהתעללויות של הקלגסים הנאציים. צעדת המוות נמשכה מהגטו הזה לסירוגין, ממקום למקום, ללא כל תכלית, כאשר השומרים והמובילים נוקטים כלפינו צעדי הטעיה. הם הביאו כפריים מקומיים בעגלות רתומות לסוסים והעלו עליהם כמה זקנים וילדים קטנים, שלא יכלו לצעוד יותר. טענתם הייתה שאנו בדרכנו לפלשתינה, אך אלה שעלו על העגלות הובלו למקום מסתור ביער ומשם שמענו יריות. הבנתי שהם הומתו.
אינני יודע מאין שאבתי את הכוחות לשרוד - בודד וללא משפחה. הדחף להישאר בחיים היה חזק ממני, ומצאתי שיטה להסתלק בלילות מן הגטו, לשוטט בכפרי הסביבה, לאסוף מזון מן המזבלות ולחזור חזרה אל הגטו. כך עשיתי במשך חודשים רבים, עד לשחרור בחודש מרס 1944.
לאחר השחרור, שבור ורצוץ, הלכתי ברגל לבדי משך כשבוע ימים. בעזרת הכוונה של הכפריים הגעתי בחזרה למוגילב, כדי לחפש את משפחתי. שם מצאתי את אמי שרה-גולדה ואת אחותי צ'רנה קלופפר ומשפחתה. את אחי דוד לא איתרתי. פגשתיו כעבור כמה שנים, לאחר עלייתי לארץ ישראל. במוגילב נשארתי עם אמי. עסקתי בצחצוח נעליהם ומגפיהם של קציני הצבא האדום, וחסכתי סכום כסף שאִפשר את חזרתנו לקימפולונג ברכבת בתחילת 1945.
 |
| עבודות כפיה במוגילב שבטרנסניסטריה |
באחד הימים שלחה אותי אמא לקנות מצרכים בחנות סמוכה. על אחד המדפים ראיתי חפיסות סבון שעל עטיפתם נכתב בגרמנית Rein Juden Fet, דהיינו, סבון משומן יהודי טהור. הדבר העלה את חרון אפי, ומחשבותיי החלו לנדוד ללא מנוח. החלטתי שאיני נשאר שם יותר והצטרפתי לקבוצה של תנועת "הנוער הציוני". נשלחתי להכשרה בדורנה לקראת העפלה לארץ ישראל.
ממשפחתנו הענֵפה שמנתה שמונה אחים ואחיות, נשארנו שלושה עם סבתא שרה. כולנו עלינו לישראל ב-1946
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה