האַקציָה בגטו גלובוקי - שלמה יחילצ'יק

סוג ההתנגדות: בריחה מהגטו

ארץ: בלרוס

שלמה יחילצ'יק נולד בעיירה וידז' בּבֶּלָרוּס ב-1924. הוא היה בגטאות של וידז'י, גלובוקי, סוונצ'יאן ווילנה. כחבר מחתרת יצא יחילצ'יק במאי 1943 מהגטו ליערות קזיאני, שם שירת בבריגדה הליטאית "זלגיריס" וכן בבריגדה "ספרטק". ביוני 1944 גויס לצבא האדום, והגיע עד פרוסיה המזרחית. תפקידו האחרון בצבא האדום היה מתורגמן בקניגסברג (קלינינגרד). יחילצ'יק נפצע פעמיים במשך המלחמה.  

פועלים יהודיים במטוויה בגטו גלובוקי

 - בית לוחמי הגטאות 

  

בגטו גלובוקי היו לי קרובים. היה להם מפעל דומה לשלנו - מַטוִויָה (בית מלאכה לטוויית חוטים), שם עבדתי עד תחילת הקיץ. יום אחד נרמז לכולם להיות נוכחים במטווייה. אני, ברוב טיפשותי, נשארתי בגטו. אנשים אמרו שמשהו מתרחש, בעיר רואים זַ'נדָרמים, אנשי אס. אס. וצוררים אחרים. כל אלה מקיפים את הגטו, אין יוצא ואין בא. מסוכן, אבל נשארתי. שילמתי על כך מחיר יקר.

בלילה הייתה שחיטה. הגרמנים זרעו פחד ומבוכה, וכולם היו אחוזֵי אימה. בינתיים כּוּתר הגטו, ולשטחו נכנסו גרמנים, אנשי משטרה צבאית גרמנית ופלוגה של אַיינזַצגרוּפֶּן (אלה שרצחו יהודים בעיירות) וכן אוקראינים עם שוטרים. אני, יחד עם אלפיים יהודים מהגטו, נלקחנו בלילה לכיכר השוק. בזמן שתפסו אותי היכוני מכות רצח. אם לא רצת מהר - חטפת מכות. רצתי כדי לא לקבל מכות, כי כל "רודף" שהחזיק ביד חתיכת עץ, גומי או צינור, הרביץ בלי הרף. פרצה מהומה גדולה, אנשים צעקו ובכו. הגרמנים התחילו לירות באנשים, ובדרך לכיכר השוק כבר היו הרוגים רבים. היה זה מרחץ דמים נורא.

כשהגעתי למגרש שבכיכר השוק, כבר היו בו הרבה יהודים. נעמדתי בדיוק באמצע, כדי למנוע מעצמי מכות. שאלתי מה עושים פה, ומישהו אמר לי שאתמול או שלשום בא גוי אחד ואמר: "יהודים, תראו, אחרי הכפר בורוקי ראו אנשים שֶׁכָּרוּ בורות, קחו את זה בחשבון". נזכרתי שבגטו גלובוקי היו אנשים רבים שהכינו מקומות מחבוא. ברגע שבוצע חיפוש או שפרצו לגטו, הם היו בורחים למקומות מחבוא אלה. התברר שהרבה יהודים נכנסו לבורות החפורים וכך ניצלו. שאלתי: "איפה זה הכפר בורוקי?" אמרו לי שהכפר נמצא במרחק של ארבעה קילומטרים. "האם יש איזה יער או חורשות בדרך?", שאלתי. מישהו ענה לי: "אני מכיר את הדרך, ארבעה קילומטרים מבורוקי מתחילות חורשות עם יער דליל". הדברים הדליקו לי נורה - מה שיהיה יהיה.

שלמה יחילצ'יק

לפנות בוקר הקימו את כל ההמון. כולם היו מבוהלים. התחילו לדחוף את האנשים שיֵלכו יותר מהר. בדרך היו הרוגים. אלה שנפלו כבר לא קמו. שמתי לב שמי שנמצא בסוף או בצד מקבל מכות רצח.

החלטתי לברוח.

לאן לברוח לא ידעתי, אך חוש פנימי דחפני לסור הצִדה. הסתכלתי על הגרמני וראיתי אותו מתעסק עם תת-המקלע שלו, מעביר אותו מיד ליד. החלטתי לנצל את שבריר השנייה הזה כדי לחמוק מהמקום, אחרת צפוי לי מוות בטוח.

התחלתי לרוץ, להתרחק מהמקום, כשרעש ובכיות של היהודים מלווים אותי. בזמן הריצה נפלתי, ומרוב מתח לא ידעתי מה קורה אִתי ואיפה אני נמצא. כשהתאוששתי היה כבר לילה ונהיה לי קר. היה זה ליל ירח אביבי. מה אני צריך לעשות עכשיו לא ידעתי, אבל לאט לאט הגעתי למצב של שפיות. ראיתי רק בעין אחת. התחלתי למשש את כל יתר האברים שלי - תודה לאל, אני בסדר. אבל היה לי קר. הייתי לבוש במעיל קיצי, וכשהתחלתי לכפתר את המעיל, התברר לי שהצווארון שלו נתלש ונשאר תלוי עם כמה חוטים. כשעלה הבוקר הבחנתי שחטפתי צרור כדורים, אבל הם לא חדרו לגופי. זה היה נס.

קמתי. הסתכלתי לכל הצדדים ולא ראיתי אף אחד. לפי נביחת הכלבים היה ברור לי שאני נמצא קרוב לכפר כלשהו. ידעתי שאסור לי היכנס לכפר, כי שמעתי שהכפריים תופסים יהודים, תוקפים אותם ופושטים מהם את פריטי הלבוש שלהם. אחר כך הם מביאים אותם למשטרה, חיים או מתים, ומקבלים בתמורה קילו מלח - מוצר נדיר באותו זמן, או ליטר נפט. 

  

התחלתי להתקדם. לילה מלא פחד וחרדה עבר עליי, כשאני מאזין לכל רחש קל. מחשבות והרהורים שונים התרוצצו במוחי. הייתי במבוכה. לאן אלך? ראיתי במרחק קילומטר או שניים בית בודד. התחלתי ללכת לכיוון הבית, אבל כשהתקרבתי עד כמה מאות מטרים ממנו, הריח אותי הכלב והתחיל לנבוח. היה זה כלב גדול.

חשבתי: אולי בכל זאת גר פה גוי טוב? הגעתי עד כחמישים מטרים מהבית, והכלב ממשיך לנבוח. קול צעדי אדם הגיע לאוזניי, ואז ראיתי שמישהו מוביל כלב בידו. שוב חוזרת ומטרידה המחשבה, מנקרת במוחי בלי הרף: מה יהיה אם הגוי יתפוס אותי? ראיתי שהאדם עומד מתחת לגג ומשהו מנצנץ בידו. הערכתי שהוא מחזיק סכין או גרזן. כשהוא התחיל להתנועע, ראיתי שזהו גרזן. הוא הוביל את הכלב בשרשרת והלך לקראתי.

"מי שם?" שאל הגוי. התחלתי ללכת לקראתו והתקרבתי עד ארבעה-חמישה לפניו. צצה בי מחשבה: אני בצרה! אדם שמחזיק גרזן בידו  בְּרַח ממנו! איני יודע מה דחף אותי אליו. האיש הניף את הגרזן מעל לראשי. "מי אתה? גנב!" אבל הוא ראה שאני פצוע, פניי מלאי דם קרוש, ואז תיאר לעצמו שאני יהודי. שוב חזר ושאל: "מי אתה?"

לך תסביר לו מי אני.

מרוב פחד איבדתי את הקול. כדי שאחוש אֵמון, עשה הגוי מחווה וזרק את הגרזן בחצר. הוא רצה להוכיח שאינו מתכוון לרצוח אותי ושחרר את הכלב.

הוא התקרב אליי, מסתכל בי ושואל: "אתה פצוע בראש?"

לך ספר לו מה קרה.

הוא כבר הבין שאני יהודי, ופנה אליי בקול אבהי: "קודם כל אתן לך לאכול, ואתה מוכרח מיד לברוח מפה! זה מסוכן בשבילך".

בקול רפה אני שואל אותו: "למה?"

והוא עונה לי: "תראה, אני יודע ממי ברחת. איך לא ראו אותך? היו פה המון גרמנים וגם משלנו, וחיפשו את היהודים שברחו מהשחיטה הזאת!"

הוא הכניס אותי לחצר. ביקשתי ממנו קצת מים לשתות, והוא הוציא דלי מים צוננים מהבאר. מרוב צימאון שתיתי הרבה מים. הוא הגיש לי חתיכת לחם, חתיכת בשר וחתיכת גבינה ואמר: "רוץ, עכשיו מתחיל הלילה. יש לך את כל הלילה לפניך, רוץ מהר ואל תיכנס לשום מקום, כי יכול להיות שבכל כפר יש גרמנים ואנשי שלומם".

שאלתי אותו: "היכן אני נמצא?"

הוא השיב: "אתה נמצא כעשרים קילומטרים מגלובוקי.

עשיתי חשבון שרצתי בערך 15 קילומטרים, רצתי כמו מטורף ולא ידעתי איך. עד היום הזה איני מסוגל להבין שזה אכן קרה. קיבלתי צרור כדורים, והם עברו דרך הצווארון. איך לא ראו אותי בזמן הבריחה - איני מסוגל להסביר. אני נזכר ששכבתי בערֵמת שחת שהאיכרים השאירו לחורף, והייתי מכוסה.

עד היום הזה אינני מסוגל להבין איך ניצלתי ממוות בטוח ואיך למזלי לא גילו אותי. 

  

מקור:

·        בוגן, אלכסנדר ואחרים. פרטיזנים מספרים: אנטולוגיה. משרד הביטחון, ההוצאה לאור, תל אביב, 2007 (הדפסה שנייה).