לפחות 3 מיליון יהודים ניספו במחנות הנאציים לסוגיהם, רובם הומתו בגז מייד לאחר הגעתם באחד מ-6 מחנות ההשמדה בפולין: טרבלינקה, בלזץ, סוביבור, חלמנו, מיידנק ואושוויץ-בירקנאו. 2 האחרונים שימשו גם כמחנות ריכוז, בהם מיעוט של יהודים צעירים, ללא ילדים וכשירים לעבודה הועסקו בעבודות כפיה בעיקר במפעלים ששימשו את תעשיית המלחמה הגרמנית. רבים מהאסירים הללו מתו מתשישות, חשיפה לחומרים מסוכנים, רעב ומגפות שפרצו בתנאי היעדר ההגיינה.
אווירת הטרור המוחלטת והבידוד מהעולם כמו הרעב הכרוני של רוב האסירים הקשו על כול גילוי של התנגדות. גדרות תיל מחושמלים ושומרים חמושים מנעו כול סיכוי של בריחה. בנוסף לכך, הרבו לספור את האסירים מידי יום ונקטו שיטות של ענישה קולקטיבית על הסטיה הקלה ביותר מכללי המשמעת.
למרות כול המכשולים היו גם מעשי התנגדות ומרידות. בזמן שהתנאים להגיע להתנגדות מזוינת היו קשים, עדיין הצליחו חלק מהאסירים להשיג נשק וחומרי נפץ. ב-3 מחנות השמדה קרה הבלתי יאמן והיהודים (יחד עם אסירים אחרים) התקוממו והצליחו לפגוע במרצחים. מה שהניע אותם הוא הידיעה שימיהם ספורים בכול מקרה ועדיף שאת מועד המוות שלהם (או המשך חייהם) יקבעו הם ולא הנאצים. את סיפורם וסיפורי התנגדות נוספים נביא בטקסטים הבאים.
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה