היציאה מהגטו אל היערות לא הייתה קלה: היא דרשה תנועה חשאית בשטח העירוני בו הסתובבו שוטרים נאציים ואזרחים, שיכלו להלשין על היהודים הבורחים מהגטו. הסיפור הבא של הפרטיזן יוסף חרמץ מתאר את הבריחה מהגטו דרך תעלות הביוב של וילנה.
המעבר החוצָה נעשָׂה דרך תעלות הביוב. הייתי בין האחרונים לרדת למטה יחד עם רוז'קה קורצ'ק ואבא קובנר מאחוריי. נכנסנו לתעלות בחלק העתיק של וילנה, במקום בו היו צרות במיוחד. קוטר הצינורות היה גדול רק במעט מגודל גופנו, כך שנאלצנו לזחול על ברכינו ובחלקים מסוימים על בטננו. היה זה יום גשום במיוחד, והצחנה הייתה בלתי נסבלת.
 |
| אנדרטה לזכר שלושה מלוחמי המחתרת שנתפסו בזמן היציאה מהגטו |
עזבנו את וילנה ב-23 בספטמבר 1943, ביום האחרון של חיסול הגטו. נאמר לנו להתאסף בסדנה ברחוב רודניצקה 11. ההוראות היו ברורות: הכניסה לאנשי המחתרת בלבד. סיפור הבריחה היה חייב להישמר בסוד גם מבני המשפחה. כשיצאתי לדרך השארתי מאחוריי את אִמי ואת אחי הצעיר אפרים. בהמשך התברר לי שגם אפרים היה חבר מחתרת, שכמוני שמר את הסוד מפני אחיו...
לעִתים אלה שלפנינו התעלפו, קרוב לוודאי כתוצאה מהריחות שעלו מהביוב, וכך חסמו את הנתיב. הבעיה נפתרה על ידי אנשי החלוץ הקדמי, שגררו את המעולפים למקום בו הייתה הצטלבות - היכן שנפלו המים על ראשי המתעלפים (מה שעזר להתאוששותם) וניתן היה לעמוד. מכיוון שהאוויר בנקודות ההצטלבות היה פחות דחוס (בהשוואה לצינורות הצרים כמובן), הם התאוששו במהרה ויכלו להמשיך ב"דרכם". בסופו של דבר הגענו לפתח במרתף הכנסייה שברחוב איגנטוסבקה, מקום בו שני חברים מהמחתרת הקומוניסטית הפולנית משכו אותנו מקצה המנהרה.
משם נאמר לנו ללכת בזוגות. היה זה לילה גשום, והרעיון היה לעקוב אחר הזוג שלפנינו ממרחק בו אנו עדיין רואים אותם. ידענו שאנחנו עוזבים את העיר, אבל נאמר לנו שאם הולכים לאיבוד, עלינו להגיע מיד לקאיליס - בניין מחוץ לגטו בו שכנה סדנה של עובדים יהודיים לעיבוד פרוות (הפרוות היו חשובות במיוחד למעילים של החיילים הנאציים, לאחר שטעמו את החורף הרוסי). בקאיליס ימתין לנו שוטר יהודי חבר המחתרת בשם נונקה טלרנט.
אני צעדתי עם מטלה סטול, ולפנינו צעדו שני זוגות: אברשה חוויניק עם אסיה ביק ויַנקֶל קפלן עם (כנראה) הבן של יצחק ויטנברג. שמרנו על מרחק ראייה מהם, עד שלפתע קלטנו ששני הזוגות נתפסו על ידי הגרמנים. בהמשך נודע לנו שארבעתם הוצאו להורג בתלייה לעיני כל המגורשים מהגטו.
ברגע זה הייתי צריך לחשוב במהירות. לא היה לנו אחרי מי לעקוב, ולא הכרתי את החלק הזה של וילנה, בטח לא בלילה. החלטתי לקחת את בת זוגתי לבריחה, מטלה, לרחוב סטפנסקה 17, כתובת מגוריה של משפחתי לפני הגירוש לגטו. הגענו לבית והקשנו על שערו של שומר הבית, פרצ'ישק - אותו זכרתי כבחור מאוד מועיל. הוא פתח את השערים והתחננתי בפניו לתת לנו להישאר במקום עד חמש לפנות בוקר, לפני עלות השחר. הוא הוביל אותנו פנימה, הכניס את שנינו לארון מתחת למדרגות וכיסה אותנו בסדינים ושמיכות. אני זוכר שחשבתי שבקושי הצלחתי לא להיחנק בביוב, וגם בחור הקטנטן הזה יכולתי להיחנק בקלות. בחמש לפנות בוקר הוציא אותנו השומר והראה לנו את הדרך לקאיליס.
 |
| יוסף חרמץ |
בזמן שחיכינו בעליית הגג, ויטקה קמפנר (לימים אשתו של אבא קובנר), שפעלה כאשת הקשר עם המפקדה, באה לספר לי שאבא קובנר מינה אותי למפקד הקבוצה. התחושה של הפיקוד על האנשים התקועים בעליית גג בבניין המנהלה הגרמני הייתה מוזרה. הרגשתי שזה היה יכול להיות המינוי האחרון של חיי. כמה ימים אחר כך נאספנו על ידי אנשינו וצעדנו בחסות החשֵכה ליערות רודניקי, שם החל פרק חדש בחיינו.
מבוסס על ראיון עם יוסף חרמץ ותרגום ועיבוד מתוך:
· Harmatz, Joseph. From the Wings: A Long Journey 1940.-1960. Sussex: The Book Guild, 1998 .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה